פחדים.

צצים צצים מכל כיוון אפשרי בעת שאני פגיעה מתמיד, שוכבת חולה במיטה. שפעת או וירוס קשה - לא ברור מי מהשניים החליט לתקוף את המערכת החיסונית החלשה והבלתי-מתפקדת בלאו-הכי. עוד בשעות בהן החום היה גבוה, ניתנה לי האפשרות המבורכת (או לא) להתרכז בלנסות ולהקל על הכאבים, ולנסות למצוא תנוחה נוחה ומתאימה, כזו שתשקיט ואף לו במעט את מערכת העיכול הקלוקלה. כמה שפחות ריצות לשירותים בעקבות הקאות ושלשולים - כמה שיותר טוב. מובן כמעט מאליו הוא הדבר שהעדפתי גם לא לנסות ולהכניס משהו לפה, גם לא לשתות מים - ולו אך שתשקוט מעט, המערכת המותקפת. אתמול רעדתי במיטה ובעיקר הקאתי על עצמי (ובהמשך, אל תוך שקיות ניילון. תיארתי לעצמי שחבל יהיה סתם כך ללכלך את השביל אל השירותים...), ותפסתי תנומה קלה מדי פעם, כשהחום ירד. בערב לקחתי מנה הגונה של סרקוואל, שאפשרה לי לישון היום עד שתיים. מאז כבר הכנסתי משהו לפה (שלא יצא מיד, להפתעתי) ואף הצלחתי לשתות בכמות הנדרשת (קולה, אלא מה). אפילו לעשן חצי סיגריה.

פחדים, אמרתי.

הם גואים בי עתה, בשלב של התאוששות איטית אך מפכחת למדי. בכל זאת - זוהי תקופת מעבר, תקופה של שינויים. ההידבקות במחלה עצרה בי מלנסות ולתת את הפוּש האחרון בעבודה - כמה מאות שקלים נוספים לכיס שאותם כבר לא אראה. משהו בי מצטער. לא רק על הכסף שאבד, אלא גם על התקופה שנגמרה. תקופה מסוייטת, אין ספק - אך תקופה לכל דבר ועניין. ואילו אני, בהיותי הנוברת המתמידה ברגשותיי, מנסה להתמודד עם הפרידה מהעבודה. מהמקום עצמו - החניון ממנו יצאתי לא פעם מאוחר בערב כאשר חיוך קל מרוח על שפתותיי שכן הנה - אני עובדת ומתפקדת ומסיימת עוד יום קשה בעבודה, ממש כמו אנשים אחרים - קומת הלובי וחדר השידור והבקרה המקצועיים, קומת האדמינסטרציה בה עבדתי עד לפני שיבוצי במתחם השידור, האנשים. קומץ אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, היו נחמדים וידידותיים אליי, ולא נטשו עד הרגע האחרון. מעטים שבמעטים היו ואוכל למנותם על כף יד אחת - ובכל זאת, קיוויתי לזכות לאפשרות להיפרד.

קשה לי לחשוב על כך שכבר אינני חלק אינטגרלי מאותה החברה שהעסיקה אותי כעובדת מן המניין. מעולם לא חוויתי פרידה מסוג זה, ורגשי הגעגוע הרומזים כי נטרפה עליי דעתי מעקצצים את העור.

אני מחכה ומצפה, אם כי בחשש לא קטן, להתחיל לעסוק בהנפקת האלבומים. אני זקוקה להיסח הדעת מאותן מחשבות מפלצתיות שדוהרות בתוכי כאילו היו סוסי מירוץ מאולפים היטב. לעבוד, מיקי, לעבוד. לעבוד, ולהרוויח, ולהשכיב לישון את הסוסים הלאים.

ואחרי כן, האוניברסיטה.

אני חוששת להיכשל. כבר.

ובמאמר מסגרת אספר שמ"רשת" אני לפחות מביאה איתי משהו הביתה - את האהבה ל - "Love My Way" ("הדרך לאהוב"), סדרה אוסטרלית משובחת להפליא שמשובצת בימי שבת בסביבות אחת עשרה וחצי בלילה. לכל מי שצפה ב - "עמוק באדמה" ואהב - "הדרך לאהוב" היא בשבילו, ומומלצת בחום  

אני מציצה החוצה, ונבהלת.

אני מנסה למצוא את עצמי בים של תגובות שלא-לי. אני מנסה לקרוא בבלוגים של אחרים, להתערות. להשתלב. מפתיע וגם מבהיל לגלות שכמו בחיים האמיתיים, גם הבלוגוספירה היא מיקרוקוסמוס לשפיות, ל"נורמליות" באופן שתופסת אותה החברה. קצת כמו הטכנאים בעבודה שמדברים וצוחקים, משתטים וחולקים, ובעיקר עוסקות בזוטות היום-יום - כך גם כאן, בישרא-בלוג. ואם קשה לי להתערות בחברה שבחוץ, אני חושבת לעצמי - איך אתערה במסגרת ישרא-בלוג? המטרה היא עדיין לגשש, למצוא את המקומות המתאימים לי. לחפש, בעיקר. לחפש את המקומות שבהם אכפת לי, אכפת לי באמת - מקומות שבהם אני יכולה להציע מעצמי. להפנות את הקשב החוצה, לכתוב מתוך עניין ולא מתוך הכרח. לכתוב כי הקריאה עצמה מאתגרת אותי, ולהגיב לה בשקיקה. כך אני רואה את עצמי מתוך מקום של אידאל, מתוך Wishful Thinking.

הדדיות. מילה שטומנת בחובה כל כך הרבה משמעויות. תהליך הבנייה מחדש, החזרה אל הציויליזציה - מאיימת ככל שתהא. הרצון והצורך להחזיר את הבלוג שלי לסטטוס-קוו הרגיל שלו. העיסוק במידות, ומספרים, וכמויות. גם באיכות, אין מה לדבר - אבל הצורך בשיח קיים, והוא עודו בוער בי. הכמיהה לפידבקים חיוביים, לתמיכה, לדו-שיח.

ובכל זאת, ולצערי הרב עד מאוד - אני לא מרגישה במקום שבו יש לי על מה לדבר. אני בת 25, אין לי בן זוג, גם לא ילדים. אינני עורכת קניות במכולת, מנהלת את כספיי, יוצאת לבילויים עתירי הרפתקאות. ובהתחשב בדבר, אני לא יכולה שלא לתהות - מה יש לי להציע לכותב הממוצע בישרא-בלוג? עם אילו תובנות אינטלקטואליות אוכל להפציע, בהתחשב בכך שניסיון החיים שלי כמי שחיה חיים "רגילים" לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה?

אני מכירה את עצמי כ - "הגבולית". לא כ - "מיקי". למיקי יש מה לומר ומה להגג, ואילו הגבולית מבקשת להטיל על הדף הוירטואלי את כל משקעייה ולזכות בחיבוקים מפנקים. לא כך זה עובד, אני יודעת. לא לאורך זמן. לא לאורך ימים תקבל החברה את הגבולית - כמה מעמסות כבר יכול אדם להעמיס על כתפיה של החברה עד שתאמר לו - "די, הספיק לנו"? ואני מרגישה שהגבולית ששיחקה פה תפקיד, אולי את התפקיד של חייה, קיבלה את המסר באופן בהיר ונהיר. הייתי מוסיפה ואומרת גם "מכאיב", אבל ערכתי הסכם עם עצמי שהפוסט הזה ישאף לכמה שפחות תיאורים רגשיים. המציאות היא כזו שדוחפת דווקא את מיקי לצאת אל השטח ולחפש את מקומה - בתקווה שאולי יגיע היום וישובו להקשיב גם לחלקים הגבוליים שהיא עודה נושאת בתוכה. כי לא באמת קיימת "מיקי" או "סקינלס" טהורה, וגם לא "גבולית" מוחלטת. אני שילוב של השתיים. השאלה היא - כיצד להביא זאת לידי ביטוי בחלל הוירטואלי? במקום בו מיקי נבהלת מהגבוליות שבה, ואילו הגבוליות עוצרת וחוסמת את מיקי?

מחשבות.

ובכל זאת אשאל ואקווה לתשובה בעת שלא אצפה לה - למה אתם מצפים ממני, אתם, הקוראים? כי קוראים לא חסרים, את זאת אני יודעת. הייתי שמחה אם תספרו לי אתם - מה היה זה בי שהרתיע? או שאכזב? או שנמאס? ואיך אוכל לתקן? האם זה אפשרי, לדעתכם?

אשמח לשמוע דיעות.

כשהיינו קטנות, היא הייתה "השמש" של אמא שלי. "מי-סולומיאו", אמא קראה לה, לאחותי הקטנה ממני בשלוש שנים. היא הייתה ילדה לתפארת, כל מה שאני עצמי כשלתי בלהיות בו - קופצנית ועליזה, אמפתית ואוהדת, מחבקת ומעניקה מכל אותו לב ענק שנדמה היה שמאכלס את נשמתה של העוללית הקטנה. התגוררנו, אני והיא, באותו החדר. תחילה אני במיטת הילדים שלי והיא בלול עתיר-המוביילים שלה, אחר כך במיטת הקומותיים שלנו - אני מלמעלה, היא מלמטה. נדמה שתמיד היינו כאלה מבחינת אמא ואבא - אני למעלה - התלמידה המצטיינת, השקטה והמופנמת, המועדפת, והיא - ילדת הפרא, הטומבוי הקטן של המשפחה שנחל כשלונות בלימודים, ועמד בצילי שלי. אף על פי שאהבתם של הורינו אלינו הייתה שווה, נדמה היה שגם הייתה שונה. אני הייתי זו שקטפה שבחים אינסופיים, התפעלות מכל יצירה בגן ובבית הספר ומסגור מיידי - ואילו היא הייתה השובבה הקטנה אשר שמחת החיים שלה התרגמה בעיניי הוריי לידי הצקה. מאז ומעולם דרשה לעצמה את תשומת הלב שהופנתה אליי - לימים תשומת לב שנבעה מתוך דאגה וחרדה לשלומה של הבחורה הבעייתית.

היו לנו את המשחקים שלנו, לה ולי. אותם המשחקים הקבועים, משחקי התפקידים ואותם הצעצועים. ימים בילינו במשחק משותף, למרות שנדמה היה שמעולם לא הצלחנו לסיים כל אינטראקציה משותפת בשלווה - פעמים ביקשה אחותי לצאת החוצה, אל הגינה, אל החברים החדשים שרכשה לה עם הזמן - לעיתים בחרה דווקא את הנלעגים והדחויים, להם שימשה נחמה ומפלט. פעמים סיימתי את המשחק אני, חסרת סבלנות ומבקשת לפרוש אל עולמי הפרטי. בכל מקרה, תגובות שתינו אל הדחייה של השנייה מעולם היו בלתי מקבלות ועמדו בסימן עלבון.

והיו אינספור הפעמים בהם התכתשנו, אני והיא - ואם להיות כנה - אוכל לקחת על עצמי את האשמה. את תסכוליי - תסכוליי מאמא העיוורת לדכאונותיי ולאב שמעולם לא היה שם עבורי, תסכוליי שנבעו מאותם תחושות של נחיתות וכאב קשה מנשוא - את תסכוליי הוצאתי על הקטנה שבזמנו עוד ביקשה את חברתי. המכות, הנשיכות, הצביטות והשריטות אולי החלימו עם חלוף השנים ופרשו מתודעתה של אחותי הקטנה לימים - אך וודאי לא המילים הקשות שנהגתי להטיח בה. את אפס מאופס, נהגתי לסנן לעברה בחישוק שיניים עצבני. את אפס מאופס, ולעולם לא יצא ממך שום דבר. כמובן, דיברתי על עצמי. ואל עצמי. השלכתי עליה את אותן תחושות קשות ומסרבות למחול שחשתי כלפי עצמי. היא לא ידעה, כמובן. והיא שמעה את הדברים, והפנימה. כאשר אותן המילים הקשות מוטחות בך שוב ושוב - סופו של דבר שתפנימן ותאמצן. וכך עשתה.

כל אותם השנים הרגישה נחותה לידי - האחות הגדולה והמוצלחת, אותה אחות מוצלחת אשר בסתר ליבה קינאה בכישורי החברות של הקטנה. בשמחת החיים, בטוב הלב. ביכולת להיות היא עצמה, ויהא המחיר אשר יהא.

לכשגדלנו, המשכנו אני והיא באותו קו. היא המשיכה לטפח חברויות חדשות ולצאת תכופות - ואילו אני נסתגרתי לכדי גולם קטן ומבודד, פרשתי מן העולם הרועש אל תוך תכולת נפשי. הייתי הבעייתית מבין שתינו - זו הזועקת כאבה בדרכים-לא-דרכים, תוקפנית ומרירה, ואילו היא נהנתה עתה מן היתרון והכוח אותו צברה עם השנים. החיים בבית ליטשו אותה היטב, חישלו וחיזקו - בעת שאני נפרמתי לי אט-אט. את כוחה ניצלה היטב, ועתה הייתה זו היא שנהגה להטיח בי עלבונות - לעיתים תכופות בהימצא חברותיה עימה - למען יתפעלו מהשנינות והשאננות שבה, ויצחקקו לנוכח אמירותיה הסרקסטיות.

רק לפני שנים מספר, לאחר נתק ממושך של שנים, הפציעה בנו ההבטחה להיות אחות זו לזו כאשר כאב הפרידה החל לקונן. את פצעי העבר גוללנו זו בפני זו, התנצלויות הדדיות הושמעו, ועתה היינו, בפעם הראשונה בחיינו - האחת למען השנייה. בעיתות מצוקה התכרבלנו האחת במיטתה של השנייה - מחבקות ודומעות ביחד - וגם מבלות. אני קניתי אותה כחיית מחמד בפייסבוק וצרבתי לה דיסקים עם שירים שאהבה, והיא, מצידה, מרטה לי את הגבות, דאגה לאפר ולטפח לפני כל פגישה רומנטית, לייעץ וגם לדאוג ולגעור כאשר הלכתי בדרכים-לא-דרכים. היא דאגה לי בכל פעם שיצאתי עם ר', ובכל פעם שחזרתי מבילוי שתויה או רווית חשיש. פעמים רבות הייתה לי לאם כאשר אמי שלי כשלה בטיפול בי. היא הייתה זו שמיהרה לחבוש את פרקיי ידיי השסופות במגבות רטובות, ואילו אני חיבקתי וניחמתי כאשר גידול נתגלה בברכּה השמאלית, שלפתי מהאינטרנט מידע, וביחד התמודדנו עם החשש מהבלתי-ידוע. היא ואני, אני והיא. ביחד.

ואז גם הגיע האוטו המשותף, מכונית שלמעשי רכשתי בכספי שלי ואשר נרשם על שמי - אך בו השתמשה לכל צרכיה בכל עת שנזקקה לו. משהחלתי לצאת ומצאתי עבודה, ברור היה לה שמעתה לא תוכל עוד לקחת אותו, והדבר העלה בה שנית את אותה המרירות העזה שסערה בה כל אותן השנים. למרות היותנו חברות קרובות לפרק תקופה ארוכה, מאז ומעולם הרגישה נחותה לידי בכל אשר קשור היה להורינו. עצם העדפתם אותי ותמיכתם בי, בעיקר תמיכתה וקרבתה של אמי, הנחילו בה רגשי זעם וכעס. מה גם שעתה הייתה תלויה בי ובלוח הזמנים שלי, וחוסר האונים שבער בה כאב שבעתיים. כמובן - לו רציתי, יכולתי להעניק לה את המפתח כאשר ביקשה, אך חשוב היה לי שלא לבטל את עצמי, את צרכיי ואת רצונותיי, ולהעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות - דבר שגם התבקש מעצם העובדה שהאוטו היה שלי לכל דבר ועניין. ועל כך לא סלחה.

מאז האשפוז האחרון שלי, לפני כחצי שנה, וביתר שאת מהיום בו רכשה לעצמה מכונית משלה - היא ממאנת ליצור כל קשר עמי. עקשנותה להיאחז בכעס ובמרירות וחוסר מסוגלותה לשאת ולהכיל אותי - כך סיפרה לאמי לפני זמן לא רב - הביאו אותה לידי החלטה על נתק בינינו.

פעם אמרה למכר משותף, ודבריה חרוטים בי עד עצם היום הזה - "מיקי היא אדם שאי אפשר לאהוב".

ובחושבי על ההסתגרות שהחלה פחות או יותר בתקופת האשפוז האחרון, אני הופכת מודעת יותר ויותר לחלקה של אחותי בדבר. הפחד להתקרב שוב, להושיט יד, לפנות ולבקש קרבה וחום, החשש האינסופי מדחייה והבדידות והדיכאון שהפכו מנת יומי - אם אחותי עצמה, בשרי ודמי, אינה אוהבת אותי, אינה מקבלת ואינה יכולה לשאת - היכן כבר אוכל למצוא לי מישהו שיוכל? מדוע שאצפה שאיש ירצה בחברתי - כאשר אחותי שלי אינה מעוניינת בי?

הקשר ההפכפך באופיו שלי ושל אחותי במרוץ השנים הביא לתנודות קשות בתחושת הדימוי העצמי שלי. וכעת, כעת משאין לי אותה, את אחותי אשר אותה אוהבת ואשר אליה מתגעגעת, למרות וחרפת הכול - אני מלקה את עצמי יתרה על חוסר מסוגלותי לתקשר עם סביבתי. בסופו של יום - הכול מתחיל בבית.

תודה לשרה על ההשראה לפוסט.

"וכולם נחמדים כאן

אומרים לך מילים
התרגלת שיש מי שאומר
כמה שאת מוכשרת

ושאת גדולה
שהשיר החדש מצמרר

ואיזה יופי שהולך לך ככה בקלות
אבל את לא תשימי לב - זה יגמר
ואז מישהו יאמר, הזמן שלך עבר
ועכשיו תני למישהו אחר

וזה לא אמיתי, אז אל תאמיני
זו לא את - זו מישהי אחרת
תחייכי חזרה ותתני נשיקה
איך יפה לך כשאת מאופרת
וזה לא חשוב, אז אל תחשבי
שחשוך כאן ורק את זוהרת

זה שברי זכוכיות ומתכת זולה
לענוד לצוואר על שרשרת

שוב אותן מחמאות

 ואותם עלבונות
מה לשמוע ומה לבטל
כי בסוף זו רק את וחוץ מעצמך -
לא נשאר לך את מי לקלל