לפני כחמישה חודשים, כאשר התקבלתי לעבודת חונכות לפגועיי נפש, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה, לראשונה בחיי מזה שנות כמיהה ארוכות בלטפל בפגועיי נפש, הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות לגעת בנפשו של אדם פצוע, שותת דם, כואב ומצא לחיבה ולאהבה, ההזדמנות להשפיע, לעזור, לשנות.

כיום, כחודש לאחר שהתחלתי את עבודתי עם פגועיי הנפש, בועה מתנפצת לה. הכמיהה המונומנטלית בצורת חלום שינתה את פניה. כעת אני מבינה - טיפול בנפגעי נפש הוא לא טיול בשדה שושנים - אלא עבודה קשה, מתסכלת, מייגעת ומתישה במיוחד.

ידעתי שאני לוקחת על עצמי אתגר רציני כשלקחתי לידיי את הסכיזופרן. למעשה, אין הוא אך סכיזופרן - אלא גם אוטיסט (PDD חמור) ובעל פיגור. העבודה עם הסכיזופרן מייגעת. אין הוא יודע לקשור את שרוכיי נעליו, אין הוא יודע לגרוב גרביים, ואין לו את המיומנויות הבסיסיות ביותר. הוא מחטט בפחיי אשפה ואוסף זבל מהמדרכות. הוא שומע קולות בראשו, קולות של שוטרים אשר בהזיותיו אוסרים אותו ומתעללים בו. שיחה טיפוסית עם הסכיזופרן מתנהלת בערך כך:

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "אני מפחד מהשוטרים. מה הם יעשו לי?"

אני: "שום דבר. הם לא יעשו לך שום דבר".

סכיזופרן: "מה הם עושים?"

אני: "הם מטפלים באנשים רעים. אבל אתה לא איש רע".

סכיזופרן: "הם יקחו אותי לבית הסוהר?"

אני: "לא."

סכיזופרן: "אז מה הם עושים?"

אני: "שום דבר."

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "שיקחו אותי לבית סוהר".

אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. וכך, שעתיים שלמות. אמו של הסכיזופרן אינה מעוניינת בו בביתה, והאב נראה שאינו בקו הבריאות הנפשית, גם הוא. לאחרונה עבר הסכיזופרן להמציא סיפורים על גמדה כלשהי, ספק אמיתית ספק דמיונית. ובמשך שעתיים שלמות אנחנו חוזרים על עצמנו באופן מתיש ומייגע. נראה שהסכיזופרן קולט את דבריי - אך אז שב לעסוק באובססיות המטריפות את מנוחתו. לזכותי תיזקף העובדה שכבר הצלחתי ללמד אותו לשטוף ידיים לאחר שהוא הולך לשירותים, וללמד אותו שלא לחטט באפו. אין לי מושג אם הוא ממשיך לקיים את דבריי בעת שאיני עימו. הוא מזהה אותי, וחושש, במסגרת חרדת הנטישה שלו, שאעלם. לאחרונה אושפז במחלקה הסגורה לאחר שתקף את אימו, וזו האחרונה עייפה מלטפל בו. גם בית החולים אינו מעוניין בהישארותו - עתה, משאינו תוקפני עוד, אין לו עוד מה לחפש במחלקה. במסגרת ביקוריי אותו במחלקה הסגורה נתקלתי במטפליי לשעבר - אותן האחיות העוינות והרופאים שטיפלו בשעתו בי. בגאווה רבה הצגתי את עצמי לפנייהם, וסיפרתי כי כיום אני מטפלת, בעצמי.

בינתיים, שוחרר הסכיזופרן לביתו, וכעת אנו דנים באופציה להכניס אותו למוסד סיעודי, הוסטל. עוד ארוכה הדרך עד שיימצא עבורו ההוסטל המתאים עבורו ועד שאכן יועבר לשם, ואילו אז ייפרדו דרכנו.

את ילדת הזאבים פגשתי לראשונה אתמול בבוקר. המטופלת השנייה שלי. במבט ראשון, כאשר היא בחברת אימה, נראה כי היא מתקשרת ומטיבה לדבר. היא שואלת אותי שאלות הגיוניות, אך נראית ביישנית ומוזנחת במיוחד. ילדת הזאבים גדלה במשפחה פתולוגית במיוחד, כאשר הוריה, לאורך התבגרותה, הזניחו במידה פושעת את קשריה החברתיים והתמקדו בהשכלתה. כל דבר מעבר להשכלתה של ילדת הזאבים נחשב ל"מיותר". וכך היא היום, מנותקת לחלוטין מסביבתה. מדובר בילדה מחוננת אשר מתחילה מכינה באוניברסיטה - אך השעתיים הראשונות עימה מספרות סיפור קשה וסבוך. לרוב היא מתנתקת, בוהה בחלל, מוצפת בגירויים שמסביבה ופורצת בצחוק הנובע כנראה ממבוכה כל כמה דקות. חרף ניסיונותיי לנהל עימה שיחה, ילדת הזאבים חיה בעולם אינפנטילי משלה.  במהלך הפגישה כולה הוציאה אולי חמישה משפטים - כולם קשורים בצורה זו או אחרת למין. תחילה שאלה אותי: "את חושבת שהמפורסמים של הוליווד מזיינים מהצד?". לאחר שאלה שאותי מהי "נטייתי המינית", וחקרה עם מי ממפורסמי הוליווד הייתי שוכבת. לעיתים גררה אותי לסיבובים חסרי מנוח סביב הקניון, ואילו לעשר דקות בודדות הצלחתי ליצור עימה קשר כאשר חיפשנו קליפס צבעוני לשיערה המוזנח. לדקות היא דיברה ככל אדם בריא - אך גם דקות אלו נסתיימו להן והיא חזרה לשקוע בעולמה הפנימי. רגעים נדמה היה כי אינה מודעת כלל לנוכחותי, למרות ניסיונותיי השבים וחוזרים לדובבה. לעיתים השתיקה אותי באגרסיביות מה - "שקט, אני מקשיבה לשיר" - ואילו אני נאלצתי לשתוק. לכשהגיעה השעה להחזירה לאמה - לא הסבה אליי את מבטה כשנפרדתי לשלום, כאילו כלל לא הייתי שם.

אני מבינה היום כי עבודה רבה לפניי, במיוחד עם ילדת הזאבים. דובדבניל וטלי מנסות להרגיע את חששותיי ומועקתי, מדגישות כי לוקח לעיתים שבועות ואף חודשים עד שמצליחים ליצור קשר מינימלי עם המטופל. ואילו אני, קצרת רוח וחסרת סבלנות, תוהה אם ביכולתי לחכות, לנסות, לעבוד קשה ולעמול על מנת לבנות קשרים עם אלה המנותקים לחלוטין מכל מגע אדם.

אין עבודה המתישה יותר מעבודה טיפולית. משעתיים בודדות אשר במהלכן אני נותנת את כל כולי, משקיעה, משתדלת, מנסה - אני חוזרת מותשת לחלוטין. מותשת ברמות שמפחידות אותי. בשבוע הבא, לראשונה, יש לי את הסכיזופרן ואת ילדת הזאבים באותם ימים, בזה אחר זה. יהא האל עדי - איני יודעת כיצד אשכיל להתמודד. הקושי הפיזי, הקושי הנפשי, התשישות...אני חייבת לקבל את כל מטופליי (גם השלישית שכבר יועדה לי) באותם יומיים - שכן את שאר הימים אני רוצה להקדיש לצילום. השבוע הבא ריק מצילומים, ואולי טוב שכך. ממילא אזדקק לכל כוחותיי עבור מטופליי. כיצד יראה העתיד, ומה הוא טומן בחובו - את זאת אינני יודעת. אני רק מקווה שיש בי את הכוחות להתמודד.

לאבא שלי יש סרטן. לשמוק יש סרטן.