אני מפחדת לאהוב.

אני מפחדת לאבד.

אני מפחדת לגעת.

אני מפחדת מהלבד.

אני מפחדת לשנוא.

אני מפחדת לכעוס.

אני מפחדת להיפגע.

אני מפחדת לפגוע.

אני מפחדת לחיות.

אני מפחדת למות.

אני מפחדת להעז.

אני מפחדת להיחשף.

אני מפחדת להיכשל.

אני מפחדת לאכזב.

אני מפחדת להאמין.

אני מפחדת לבטוח.

אני מפחדת לצאת.

אני מפחדת להסתגר.

אני מפחדת מהחולי.

אני מפחדת מלהיות בריאה.

אני מפחדת מהחושך.

אני מפחדת מהאור.

אני מפחדת להיות ערה.

אני מפחדת לישון.

אני מפחדת לאבד שליטה.

אני מפחדת להתאבן מרוב שליטה.

אני מפחדת להרפות.

אני מפחדת להיצמד.

אני מפחדת לשכוח.

אני מפחדת לזכור.

אני מפחדת מהתחלות.

אני מפחדת מסופים.

אני מפחדת מהפחד עצמו.

אני מפחדת מעצמי.

הייתי בתוך האוטו ביום שישי בבוקר כשסיפרה לי דובדבניל על בריחתו של בני סלע. באותם הרגעים לא ייחסתי חשיבות מרובה או תשומת לב מיוחדת לידיעה - אלה הגיעו לאחר שנרגעתי מעט מאפיזודת האובדנוּת החודשית, מפנה מקום לדאגה שהחלה עושה דרכה פנימה, מחלחלת לה באיטיות ומסמרת את שיערותיי.

על חלמאות המשטרה אשר מילים לא ידעו לתאר כמה מרגיזה אותי אמרו ועוד יאמרו - ואניח לאותם אנשים לשטוח את תסכולם ולתת למילותייהם לדבר גם בשמי. המחדל, ההפקרות, סדרת הכשלים עוכרת השלווה - התחושה שלא - אין מי ששומר, אין מי שמדריך, ואין מי שמגן. איש איש לעצמו. מה עוד חדש תחת השמש?

אותי מטריד דבר אחר - לבד מהאימה שמטיל סלע בעודו משוטט חופשי, אורב לטרף הבא. הרי בסופו של דבר ייתפס סלע - אם יהא זה היום, מחרתיים או בעוד חודש. ומה רבה וודאי תהיה שמחתנו ותחושת ההקלה שנחוש כשיגיע יום זה. ומה רבה תהיה שאננותנו ביום זה, ומה מרות נטעה כאשר נשוב להרגיש בטוחים ומוגנים - בני סלע שב למקומו הראוי, מאחורי סוגר ובריח.

בתל אביב לבדה מסתובבים היום כמה עשרות בני סלע קטנים הממתינים להגיח כמו רימות קטנות מתוך האדמה ולהטיל בנו מום וצלקת. למרות תקוות הרהוריי הלב ההגנתיות-משהו לפיהן ביום בו יושלך סלע לכלא שנית נדע נחת - הריי שבפועל, לא נהיה מאוימים פחות מכפי שאנו חשים היום, עוקבים בדאגה אחר דיווחי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים וממתינים לבשורה.

היכן הם, כל אותם האנסים הסדרתיים בפוטנציה? היכן הן, כל פצצות הזמן המתקתקות אשר ממתינות להכות ברגע בו תפציע הזדמנות פז בדמותה של נערה חושפת טפח בשרני מפתה?

ילדות קטנות - מצאו את הפדופיל המסתתר בתמונת חדר-המדרגות, צבעו אותו בצבעים חיים וצבעוניים ושלחו למשטרת ישראל.

(ואל תתפלאו אם תקבלו דואר חוזר)

עדכון: עכשיו, ממש עכשיו, הפנתה אותי דובדבניל לכתבה ב - MSN שמבטאת את אותו הפחד, את אותו הייאוש וחוסר האונים -

 מה יותר מפחיד מאנס סדרתי שנמלט?

עדכון שני (שוב, באדיבות דובדבניל) מגיע הפעם מ - YNET, שהטיבו לנסח את מחשבותיי אמש בעודי צופה ב - "משדר המיוחד" בערוץ 2 בעקבות בריחתו של סלע. מסחטת כספים - כבר אמרתי?

שכחו את הנשים בבית

אני זוכרת אותו אומר את זה כאילו היה רק אתמול. זמן ומרחק של עשר שנים מפרידים בין החיוך הממזרי שלו והיד שהושיט אליי מקדימה בעודי משתרכת אחריו, מעריצה כל צעד ושעל שלו.

ולא נותר לי אלא לשחזר. שוב. ושוב. ושוב. ולהתגעגע.

(המשך יבוא. מתישהו. אולי. אני מקווה.)

מקסים, לא? וזה עוד אחרי טיפול מאסיבי!

לדבר דמוי הצרעת שמעל יש שם - פסוריאזיס.

(ותרגישו חופשי להגיד "איכס". אני עושה את זה בוקר-בוקר)