הפעם, הוא לא רצה לראות אותי בלבד. רצה לראות, רצה לגעת. מגעים של פעם, מגעים טריים. חדשים. פולשניים. הפעם הוא ביקש שאגיע אליו, ר' שלי, שאסע אליו צפונה אל דירת אחיו הגדול. בודקת את עצמי פעם ופעמיים ושלוש - הסכמתי, למרות הפחד המשווע מנסיעה כה ארוכה, ומכל שממתין בסיומה.
הוא קיבל את פניי, יפה תואר כתמיד, בנשיקה לוהטת ומלאת תשוקה. התמסרתי לו בחדווה. את מצחיקה, הוא אמר לי כשהשפתון החום נמרח סביב פי ושפתיי, לכי לנקות. בחדרון האמבטיה הקטן הבטתי בעצמי במראה, ממאנת עוד להאמין שאני אצלו, שאנו יחד, חולקים דירה ריקה. שטפתי את פניי במהירות, ממהרת לעקוב אחריו כאשר הוא מכין לשנינו קפה. בין לבין אחז אותי בחוזקה, ליפף את מותניי והדביק נשיקה מסחררת. פרשתי את ידיי למשש - הפנים, העורף, הצוואר. פרשתי את ידיי שביקשו לגדול למידותיו, לעטוף ולאמץ אל חיקי.
בנשיקה סוערת נשכבנו על הספה הקטנה והצפופה, מפתלים רגליים זה בתוך זה, מתמסרים זה אל זה, מתפלשים האחד בתוך השני. הוא נאנח, ראשו על חזי, ידי חופנת את ראשו ושיערו הקוצני בתזזיתיות. לא, הוא עוד אמר, אחר שידו פילסה דרכה מתחת לחולצתי למשש את שדיי. לא, אמרתי גם אני. וודאי שלא. הרי אמרנו, והבטחנו הבטחה. הבטחה בה עמדנו שש שנים, ועתה קרבה ועמדה מלהפר.
כמה טוב לי איתך, הוא גנח אל תוך שדיי, בעוד אני חוקרת את גופו ומנשקת בערגה כל סנטימטר חשוף. טוב לי איתך, לחשתי אל תוך אוזנו. אנו מחזיקים ידיים, אצבעותינו משתלבות אל תוך אחיזה מושלמת. אני ממשיכה לנשק ולנשק, מלטפת ברכות את גופו החסון. מוחצת את עורו אל בין אצבעותיי. חושקת בו, והוא בי. אני לא יכול, הוא אומר. בואי למיטה. אני עוקבת אחריו בנאמנות ובחשדנות מה למיטה הזוגית בחדר החשוך שבסוף המסדרון, ואנחנו נשכבים. אני גוהרת מעליו, ואנו מתנשקים שוב בלהט. אני בולעת את שפתיו אל תוך שלי, והוא את שלי אל שלו. הלשונות שלנו מחפשות, תרות זו אחר זו, אנו מתמזגים האחד אל תוך השנייה ברגע. אני יודעת לאן הסצינה הזו מובילה. אני יודעת, אבל נסחפת אחר תשוקותיי ומאווי.
תורידי, הוא אומר, ומפשיט את חולצתי. אני מרגיש אותך, הוא לוחש באירוטיות. את מרגישה אותי? מרגישה, אמרתי. מרגישה אותך, יקירי. לאחר יתיר את חזייתי, עיניו בוערות, פיו כבר לופת את פטמותיי.
לא, ר', אני נזכרת בהבטחה, ולפתע נבהלת. למה, הוא שואל. אמרנו, אני עונה לו. למה לא, הוא משיב בשאלה. אנחנו רוצים את זה? אנחנו באמת רוצים את זה? איני יודעת. איני יודעת מה לפני ומה אחרי, אך שקועה כל כולי בתוכו. הוא פושט את חולצתו. אני מרגיש אותך, חום גופך. הוא מתענג, וגם אני. אנו מתערטלים בעוד אני לוחשת את שמו, מנסה לחדול, אך הוא אינו מניח לי. איני יודעת אם אני רוצה. אם אני מסוגלת. ומה אחרי, אני שואלת את עצמי? נקרעת ביני ובינו, למרות שהאוויר בינינו דל, ואנו עתה כמעט בפנים. כעת אני עירומה מכל מגן ובגד, במערומיי ניצבת גוהרת מעליו, שיערי נפרע בעוד הוא מחליק בו את אצבעותיו. את כל כך יפה, הוא אומר. אני רוצה אותך. תשתחררי, הוא מבקש. אבל הבטחנו, אני מזכירה, והוא משתיק אותי בנשיקה. במערומיי, אני מתחילה להרגיש אותו חודר אל תוכי, אל תוך מפלט גופי המסרב לקבל. אני מכווצת, מפוחדת. תשתחררי, הוא מבקש שוב, עתה אוחז בפניי ומבקש שאסתכל בו. אני מפנה אליו זוג עיניים ספק בוטחות, ספק חרדות. זה בסדר, הוא מבטיח. תנשמי עמוק. את בטוחה.
האם?
אני נאנקת מכאב. די, ר', די, אני מבקשת. מיקי, הוא פונה אליי, זה בסדר. אני כאן. פיתחי את הרגליים מעט. נשמי. היצמדי אליו. אינני יודעת כיצד להיצמד יותר מאשר כבר צמודה, דבוקה כמעט. משהו בי אינו מרפה, והכאב לופת בי. זה כואב, אני מנסה להסביר - עבר זמן כה רב. כמה זמן, הוא שואל. שנים, אני עונה. הוא אוחז שוב בפניי, מסביר שעליי "להיפטר מהבעיה". להתאמן, הוא קורא לכך. איתו. ביחד. את בטוחה, הוא שב ומרגיע, אך אני איני רגועה. אני ממשיכה לגנוח מכאב כאשר הוא חודר את מעטפת הנרתיק הצר. תישארי ככה, מיקי, הוא לוחש. זהו. תישארי. בעדינות, אני מבקשת, רק בעדינות. לאט. הוא פוסק, בעודו בתוכי. תישארי, הוא מבקש. אני רוצה להישאר בתוכך. אני רוצה אותך בתוכי. הוא ממשיך באיטיות. עוד קצת, מיקי, הוא לוחש ומלטף, מנשק ברכות את פניי, מערסל אותי בזרועותיו. הוא נאנח, מתנשם בכבדות. בקצב. אני מתאימה את נשימתי לשלו, ועתה אנו מתמזגים זה בזיעתו של זה. הוא מגביר את הקצב - עתה כבר כואב פחות. הוא מתרומם מעליי ועתה גוהר הוא מלמעלה, מנשק את צווארי וחודר, וחודר. עמוק יותר. אני מתענגת על מגעו, ידיי מתפרעות על גבו וחזהו. תחושה מוכרת ואינטנסיבית מכה בי בעוצמתה. היא מוכרת לי, התחושה הזו. הלחץ. אורגזמה. אם יחדור חזק יותר, אצרח, אני חושבת לעצמי, מבולבלת מאותה התחושה המוכרת-בלתי-מוכרת. להמשיך? לחדול? הא אינו מניח, על אף שמבקשת. עוד דקה אחת אני גומר, הוא לוחץ, ואילו אני מקוננת על אנוכיותו, בבד-בבד מבינה את הצורך לגמור. יהיה אשר יהיה, הוא גבר, והוא הגיע עד הלום. עתה לא יחדל. מקבלת עליי את הגזרה, אני מתאפקת ומחכה שייצא.
אני חייב להפסיק לעשן, הוא פוטר כאשר גופותינו חוזרים גוף גוף לפינתו. אני נשכבת לצידו, מתחת לשמיכות. המחשבה על גופי הערום, העקד, מטרידה אותי - ואני מתנחמת בחושך האופף אותנו. ידי האחת מלטפת את ראשו, השנייה אורזת את חזהו. אני תשושה, אך ר' פותח בחצי דיאלוג. הוא מדבר עלינו, מחפש רובריקה בתוכה יוכל לשכן אותנו. אנחנו ידידי נפש, הוא אומר. חברים. אני שואלת אותו כיצד הרגיש, מחפשת אישור לכך שלא, לא הייתי לשאר זונותיו המזדמנות. שהייתי אחרת. מורגשת. נאהבת. איני מקבלת תשובה ברורה. נהניתי, הוא משיב ואומר, נהניתי להיות איתך. הוא ממשיך - מספר על איך בדרך כלל הוא נעלם מיד לאחר האקט המיני, מסלק מעליו את התורנית הלילית. ועתה הוא נשאר, נשאר עמי. מחובק. מכורבל. כל כך נאהב, נאהב מאי פעם. אני תוהה אם הוא יודע.
הוא מתערסל בזרועותיי לזמן מה, ואז אנו שבים לסלון, עתה לבושים. שותקים. סרט על דיאן ארבוס, והוא פחות אוהב מתמיד. אני נרגעת כשהוא אוחז בידי - משמע, אולי, שעדיין אוהב? גם לאחר שפרק את יצרו והגיע לפורקן? אותו יצר שגעש בו במשך שש שנים? אני תוהה. לרגעים הוא תופס תנומה, ואני מלטפת את ראשו. הוא אינו אומר דבר. מנשק אותי שוב בלהט לקראת צאתנו. וגם ליד האוטו, בהיפרדנו, הוא אוחז בי באהבה ומנשק. עדיין טיול לצפון? - אני שואלת, בטח, הוא עונה. בטח.
את יפה כל כך, הוא חוזר ואומר. שולח נשיקה לפרידה.
אני נוהגת הביתה אילמת, מבולבלת. מה עתה, מכשהתנינו אהבים? משהופרה ההבטחה? האם ישתנה? האם ימשיך לאהוב? האם עתה רואה בי זולה, אחת מתוך עשרותיו, מאותיו? עוד וי לרשימה? האם עדיין קיימים התום, הטוהר שאפף את הקשר בינינו במהלך שש השנים האחרונות? והאם ישוב ויראה אותי?
אינני יכולה לאבד אותו. והמחשבה על כך מעוררת בי פלצות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
