 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
לכל מאן דבעי
יעל יקרה (אם את כאן), פירלה שלי, למגיבים שעוד לא עניתי להם ולאלה ששלחו אי-מיילים ולא נענו - סליחה, אתעכב עוד כמה ימים. סקינלס החליטה שזהו, זה גדול עליה - היא תסמם את עצמה ותישן כמה ימים.
סליחה. לילה טוב.
| |
אני אנכית
אך מוטב היה לי להיות אפקית.
אינני עץ ששורשו נעוץ באדמה
ממנה אני יונקת מינרלים ואהבה
ומלבלבת בפרוס כל אביב בזוהר עליי.
אף איני יפהפית פרחי ערוגת הגינה
אשר צבעיה מרהיבים וקריאות התפעלות הן מנת חלקה;
בלא דעת, יהיה עלי להשיר את כותרתי בקרוב.
בהשוואה אלי, העץ הוא נצחי
והפרח אינו גבה-קומה, אך מדהים יותר.
תנוני את אריכות ימי העץ ואת העזת הפרח.
הלילה, לאורם הזעיר-עד-אין-קץ של הכוכבים,
העצים והפרחים מדיפים את ריחותיהם הקרירים.
אני פוסעת ביניהם, אך איש אינו נותן דעתו עלי.
לעיתים נדמה לי שבשנתי
אני כנראה דומה להם יותר מכל -
המחשבות מתעמעמות.
הרי זה טבעי יותר, בשכבי.
באותה שעה השמים ואני בעיצומה של שיחה גלויה.
ואני אהיה להועיל כאשר אשכב סוף סוף במנוחה:
עצים אז יגעו בי לראשונה ופרחים יקדישו לי מזמנם.
(סילביה פלאת')
| |
6.7.2003, יום ראשון
"לך,
אני כותבת לך כעת, בערך שש שנים לאחר שהתראיתי עמך בפעם האחרונה. כל כך הרבה פעמים בעבר חשבתי לעשות את זה – פשוט לשבת, ולכתוב לך. לכתוב את כל שמרגישה, לכתוב את כל מה שרוצה לומר לך. פחדתי מדיי. פחדתי מדחייה נוספת, דחייה מאח שלא ידעת כמה אהבתי, ועד כמה אוהבת עד עצם היום הזה. עד כמה שלא ניסית – לא הצלחת להרחיק אותי. לא משנה כמה רב המרחק בינינו – אני עדיין מרגישה קרובה. קרובה, כנראה כי מתגעגעת. אחריי הרבה היסוסים והתלבטויות, אובדן נוסף ומשהו שחברה אמרה הביאו אותי לכתוב את המכתב הזה. והפעם, אני בטוחה בעצמי, ויודעת שגם אשלח. אין לי מה להפסיד.
אני יודעת שזו הייתה אשמתי. יודעת שלא הייתי צריכה לספר, שהבהלתי אותך כל כך, ולעולם לא תדע עד כמה אני מצטערת. יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע עליי. כולם דברים שהייתי רוצה לשתף אותך בהם...באותה העת הרגשתי בודדה, ואני מניחה שנזקקתי להגנה, לדאגה של מישהו. חיפשתי את אלו אצלך. עשית את מה שיכולת, אני יודעת. אני מעריכה את מה שניסית לעשות עבורי – אז, באותו סוף שבוע אחרון, ובכלל, באותן שלוש שנים במהלכן הכרנו. אני יודעת שזו הייתה אשמתי. הפכתי לכעוסה באותו הערב...הפגנתי כפיות טובה. אולי גררתי אותך למצב הרוח שבו היית בבוקר למחרת? אני מצטערת שבכיתי בלילה, אני מצטערת שרציתי שתשמע. רציתי שתשמע. רציתי שתבוא, ותחבק, ותשאל מה קרה. אולי ציפיתי ליותר מדי, הלחצתי אותך. אני מצטערת, לא התכוונתי. אני באמת מצטערת. אני מניחה שפשוט לא ידעתי לבוא ולומר "אני אוהבת אותך", וזו הייתה דרכי המעוותת לומר לך, ולקבל את אהבתך בחזרה. לפעמים, לפעמים אני לא יודעת כיצד להעביר את רגשותיי במילים. לפעמים לא יודעת כיצד לבטא את הרגש הפשוט והטהור ביותר – אהבה. אולי משום שלא הרבה פעמים העזתי לאהוב באמת – ללא סייג, ללא גבול או תנאי. ואותך אני אוהבת. אוהבת כפי שאתה. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
מזה שש שנים אני מתגעגעת אלייך. לא חלף יום ולא חשבתי עלייך, ונזקקתי לך. לאח שלי. קשה לי לתאר את הכאב שבגעגוע, את הקושי שבלצפות בחברות שלי מתקשרות עם האחים שלהן. אם רק יכולתי לקבל את אותו המגע האנושי, את אותו החיוך, את אותה האהבה. אומרים שהזמן מרפא, אבל בכל יום שעובר החסך רק גדל, וגדל. ואני מתקשה להרפות. נגעת בי בדרך שאיש מעולם לא נגע בי, ואני לא יכולה להמשיך מבלי להביט לאחור. מבלי לנסות שוב ושוב. אני רוצה להיות לך לאחות כל כך, ולהיות דודה לילדייך – לנ' ול-ת'.
ישנם כל כך הרבה דברים שיכולתי ואני רוצה לומר לך כרגע – לא בטוחה אם לומר אותם עכשיו, או אם להמתין. אני כבר לא ה"ברווזון המכוער" שהייתי. צירפתי לך תמונות – רוצה שתדע איך אני נראית עכשיו. כבר לא בת 14, כבר לא ילדונת – אלא בת 20, בוגרת מכל בחינה שהיא. אני מוצאת את עצמי תוהה, לעיתים, אם אתה איי פעם חושב עליי. איי פעם נזכר במה שהיה, אם היה. היה? אני חושבת שכן. חושבת שהיית כן ואמיתי, שבאמת רצית קשר בינינו. אני יודעת שרציתי את אותו הדבר בדיוק. האם אתה זוכר את תאריך יום ההולדת שלי? או את התאריך בו נפגשנו לראשונה? אני עדיין זוכרת. ה – 12.4.95. גם זוכרת את יום הולדתך, ה – 15 בספטמבר. זוכרת גם את של נ', ונדמה לי שאפילו שאת של אשתך. החגים קשים במיוחד – הגעגועים מציפים אותי, וקשה לתאר כמה קשה להתמודד עימם. תחושה של שלמות משפחתית ידעת להעניק לי רק אתה.
אני מניחה שאסיים בזאת – לא רוצה להלאות אותך. דע לך שלא שכחתי, ועמוק שם בפנים – גם לא וויתרתי. עוד קיימת התקווה שיבוא היום ואראה אותך שנית, שאולי נשוב להכיר האחד את השנייה. דע לך שזוכרת, שמתגעגעת כל כך, שאוהבת. אוהבת תמיד. שתמיד כאן עבורך.
לא תדע איך תשמח אותי אם אשמע ממך.
אחותך"
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
