Nightswimming,

Deserves a quiet night.

The photograph on the dashboard, taken years ago,

Turned around backwards so the windshield shows

Every streetlight reveals the picture in reverse.

Still, it's so much clearer.

I forgot my shirt at the water's edge.

The moon is low tonight.

Nightswimming,

Deserves a quiet night.

I'm not sure all these people understand.

It's not like years ago,

The fear of getting caught,

Of recklessness and water.

They cannot see me naked.

These things, they go away,

Replaced by everyday.

Nightswimming,

Remembering that night.

September's coming soon.

I'm pining for the moon.

And what if there were two

Side by side in orbit

Around the fairest sun?

That bright, tight forever drum

Could not describe nightswimming.

You, I thought I knew you.

You I cannot judge.

You, I thought you knew me,

This one laughing quietly underneath my breath.

Nightswimming.

The photograph reflects, Every streetlight a reminder.

Nightswimming,

Deserves a quiet night, deserves a quiet night.

שחיתם פעם בעירום? אני כן. זה היה באיטליה, או נורבגיה, או אוסטריה, אחרי ארוחת הערב כשאבא צעק על אמא בחדר האוכל במלון כי אסור היה לנו לצחוק והם עלו למעלה ואמרו שהם מתגרשים, ואמא ירדה למטה בוכה ודיברה עם עוד שני חברים שנסעו איתנו. ואני ואחותי שאלנו את אמא אם מותר להיכנס לבריכה ואמא אמרה שכן, למרות שלא היה מציל, ובכלל אסור היה להיכנס. אז הורדנו את הבגדים ושחינו. מחזיקות ידיים חזק כדי שלא נטבע.

וצחקנו.

כשנכנסתי בשערי המחלקה הפסיכיאטרית א' בתל השומר, אז עוד היו הדלתות כבדות ומפויחות. הייתי בת 19 לערך, בוגרת גאה של מחלקת אשפוז יום בה ביליתי את מירב שנתי השמונה עשר. הקירות חיוורים היו לא פחות מפניהן של הנשים העייפות שגררו רגליהן בחוסר רצון במסדרונות המחלקה. רק נשים היינו שם, במקום שרוחו שוממת. את השקט, אני זוכרת, הפרו מפעם לפעם זעקותיה של נ', המאכלסת העיקרית של חדר הקשירה שצמוד היה לתחנת האחיות. מלבד זעקותיה ובכי מר של מי שהתקשתה לשאת את עולו של היום והעולם, לרוב הייתה המחלקה דוממת מקול אדם. וגם כשעלו הקולות מתוך נפשות כאובות - גם אז הצטמקו להם בלחש, שיחות חרישיות של אלו שמציאות חייהן הדפה אותן אל מחוץ לשערי החיים כפי שאני יודעת אותם כיום.

גררתי רגליים גם אני - וזאת בתנאי שהרגשתי חיונית דיו, מצויידת בפיג'מה ורודה מקומטת שמצאתי במחסן המחלקה ובמכנס תכול רפוי. הן רדפו אחרי כמו נצים, האחיות המשועממות-משהו, מפצירות בי "ללבוש משהו הגון". לא חשתי שום צורך ללבוש משהו "הגון" - לא הרגשתי שאני נמצאת במקום הגון. למעשה, בראשי חשבתי לעצמי שאילו הייתה הגינות קיימת בעולם, מקומות שכאלה לא היו קיימים. גם בתרפיות הקבוצתיות נהגתי בחוסר עניין משווע. את הבקרים הייתי מעבירה במיטה, מבטיחה פעם ופעמיים ושלוש שמיד אני קמה ומגיעה - רק בכדי להחזיר את הראש הכבד אל הכר. לא היה בי עניין לשטוח את רגשותיי בפני קבוצת נשים מרירות ומריירות, חלקן שקועות בניתוק מתוק ומנחם מן המקום שהווה תזכורת צובטת וחורכת-עור. לא אחת ניגש אליי מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו, ד"ר ששון. מיקי - הוא אמר לי - אם לא תפגיני מאמץ ונכונות ותגיעי לקבוצות, נאלץ לשחרר אותך. אני, מצידי, אף פעם לא הבנתי אם היה זה איום עבורי או שמא משאלת לב שניסיתי להגשים. שנאתי את המקום. שנאתי את ריח חומר הניקוי שנדף משולחנות הפלסטיק הקטנים בחדר הטלוויזיה ואת המטבח המטונף שאליו נמנעתי מלהיכנס, שנאתי את האחיות, שנאתי את הרופאים, הרופאות, ובעיקר שנאתי את עצמי. עם זאת, המחשבה לשוב הביתה גם היא לא הייתה מרנינה במיוחד. לא היה לי לאן לחזור.

בחדר בו שוכנתי היו עוד שלוש מיטות. חדר גדול וקר, קירותיו צבועים בורוד בוהק מזעזע ולו חלון המשקיף אל החצר הקטנה שמאחורי המחלקה, חצר עמוסת עלים גדולים ויבשים שנשרו מצמרות העצים הכפופים. גם הם אולי נכנעו לאווירה הקודרת ורכנו ראשם, חשבתי. לעיתים נוספה מיטה שבה שיכנו מטופלת חדשה, מבוהלת כמותי בימיי הראשונים במחלקה. 

שינה במחלקה פסיכיאטרית כמעט ולא מתאפשרת. תמיד תהיה מטופלת שתשתעל, תגרגר ליחה במורד גרונה, תצעק מתוך שינה או תיאנח ללא הרף. וגם אם ישנו שנת ישרים, יבקעו קללות וצעקות מתוך חדר הקשירה. לעת ערב הייתי מבקשת כדור שינה, ולרוב גם קיבלתי. אני מאמינה שהבונדורמין, החבר החדש שלי, היה האחראי הבלעדי על מספר שעות השינה שצברתי במחלקה - הוא, והדיכאון שהשתלבו להם כמו שתי פיסות תצרף סמוכות. במיטה שמולי שכבה ו'. את ו' הכרתי עוד מחודשי שהותי במחלקת אשפוז יום. היא הייתה בחורה צעירה, נאה. או-אז סכיזופרנית בשיקום, ובחדר המיטות שבמחלקה א', שנה לאחר מכן, פסיכוזה שהפשיטה מגופה כל צלם אנוש. בלילות הייתה קוראת בשמי. בהתחלה הייתי מתעוררת וניגשת אליה, מחזיקה לה את היד עד שנרדמה. לימים רכנתי אליה מנומנמת, שואלת מה, הכול בסדר עכשיו, תחזרי לישון ו', תחזרי לישון. היא לא חזרה. במקום החלה מצטטת פסוקי תהילים מהתנ"ך, קוראת לאיזו דמות משיחית שתגיע ותגאול אותה מיסוריה. לי לא נותר אלא לאטום אוזניים, לגלגל עיניים בתסכול ולקוות שאצליח להירדם חרף התפילה הקולנית והקטועה של ו'.

היא ביקשה שאקרא לאחות. ניגשתי פעם וביקשתי שמישהו יגש אליה. אחות אחת שאלה מי מבקשת, ולשמע שמה מילמלה בזלזול - כן, תיכף. תיכף. ולמרות הזלזול שאותו לא טרחה להסתיר, חזרתי וביקשתי ממנה להחליף איתי תפקידים. אני לא רוצה להיות האחות הפרטית של ו', רציתי להגיד לה. הרגשתי רעה, אבל גם עייפה מכדי לדאוג לאדם אחר. מבלי להרים אליי זוג עיניים אדישות, אמרה שאין צורך לגשת, שו' "תמיד קוראת לאחות, והיא בסדר גמור", ושלחה אותי בחזרה למיטה. אבל היא לא בסדר גמור, רציתי להגיד לה - היא לא! לא יכולתי, מן הסתם. הייתי עוד סמרטוט דכאוני, עוד מטופלת ללא שם, ללא צרכים ורצונות. הייתי עוד פה אליו דחפו סמים מרגיעים בתקווה שאניח לעובדות במקום לקרוא את הגיליון החדש של "לאישה".

בבקרים הייתה מבקשת בשקט שאעזור לה להתלבש. בצייתנות ובעדינות הנעתי את גפייה הנוקשות - לפעמים פחדתי שמא עוד רגע וישברו. הברשתי את שיערה החום המפלונטר, ולאחר שהושבתי אותה אל מול הכיור הקטן שליד המיטה פתחתי את מכסה משחת השיניים, מרחתי מעט על מברשת השיניים שלה וציחצחתי את שינייה. בעיני היה תמיד הטקס הפותח את הבוקר מיותר לחלוטין, שכן לאחריו שבה מיד ו' למיטה וחזרה לישון.

את השעות שבעקשנותן הותירו אותי ערה העברתי בשיטוט חסר מטרה בחדר הטלוויזיה ובחצר. לא היה לי עניין בשיחות עם שאר המדוכאות למיניהן, למרות שלעיתים היו ניגשות אליי ומתחילות לדבר. הקשבתי תמיד, מנסה לצאת מעורי ולהעמיד פנים שאני בצידו השני של המתרס, המטפלת הנאמנה והמוכשרת. מטופלת מבוגרת אחת הייתה נשכבת על ברכיי ובוכה, ובוכה, עד שיבשו דמעותיה והיא הייתה מרימה עצמה ממני וסוחבת עצמה אל תחנת האחיות לבקש עוד קלונקס. ואני הייתי מלטפת את גבה, את הפיג'מה הורודה הזהה לזו שלי, ומבטיחה שיהיה בסדר. אחרת דיקלמה לי מתוך טשטוש חושים את "מלנכולי" של ארכדי דוכין - 

"מלנכולי על הגג, רוקד מול חצי ירח מוטרף
עץ או פלי מהמר - לקפוץ או להשאר
מחשבות מהעץ נושרות ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות מפוסקות עכשיו
אז כשאתם נועצים עיניים מחכים לזה שיפול
הכלבים ינעצו שיניים בעורו בבשרו בדמו בעצמות

הירקון זורם ונשפך לים

הירקון זורם ונשפך לים

מלנכולי על הגג, אנטנות מול ירח מוטרף
לקפוץ זה פלי, עץ לא בא לא בא לי להשאר בסתיו
אז כשאתם נועצים עיניים מחכים לזה שיפול
גם בכם ינעצו שיניים בעורכם בבשרכם בדמכם בעצמות

הירקון זורם ונשפך לים וגם הזונות
הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם"

פינטזתי שאני אחת הסטודנטיות לפסיכולוגיה אותן תיעבתי כל כך, אותן סטודנטיות הססניות שפישפשו במחברותייהן והגו הגיגים חסרי תכלית מתוך ספרי לימוד שקראו. חרף מאמציהן להכיל ולהביע אמפתיה, שנאתי את העובדה שאין ספר שיוכל ללמדן מה באמת מתחולל בנפשותייהן של שפנות-הנסיון שלהן, ושנאתי את העובדה שיכולתי להיות הן, במקומן, שם באותו מקום שעורר בי תחושת נחיתות כה משפילה. 

אמא הייתה מגיעה מדי יום ואיתה במבה ומיץ אשכוליות. היא הייתה מפצירה בי לאכול, למרות שתיאבון רב לא היה לי. באוכל של בית החולים לא הייתי נוגעת גם לו היה מוצמד לי אקדח לרקה. אחר תקופה ארוכה של התקפי זלילה והקאות בבית, הפסקתי לאכול כמעט כליל. העיניים העצובות והיד המלטפת של אמא נשארו איתי כששכבתי בחיקה, גם באותה פעם בו חוסר השקט הרקיע שחקים והאחות הזרימה אל הוריד 2 מיליגרם של קלונקס. עד אז הסתפקתי בחצי מיליגרם. נרדמתי אז בזרועותיה של אמא וכשהתעוררתי, סיפרה לי שישנתי ארבע שעות. גם סיפרה לאחר שנים שפעמים מספר כשלתי בלזהות אותה, בלזהות את אחותי ושאר מבקריי. רק בהית, היא אמרה לי, ולא הבנת איפה את. הפחדת אותנו.

פחדתי.

חוסר השקט הפך לא אחת לאופוריה, למופע על חושי שלם של צבעים וקולות דהויים מרצדים על לוחית. וכולי קלה, קלה כנוצה, ואני מתרוצצת לי ללא כיוון מוגדר, צוחקת ומתפרעת, מרגיזה חולות אחרות ובעיקר מבהילה. היו ערבים בהם הייתי צועדת הלוך וחזור מול הדלפק בתחנת האחיות תוך שאני מדברת אל עצמי בקול רם, משחררת את השד שבי אל האוויר הדק שבמחלקה. צא שד! צא שד! צא שד! והשרירים כולם מתוחים, בכוננות, בסטטוס היכון-רוץ. ואף לא אחת מהפעמים האלה ניגשה אליי אחות או רופאה. הרגשתי את עצמי מספרת על הצמיגים המתגלגלים ועל מחוון הקילומטר שטיפס וטיפס - אבל איש לא רצה לשמוע. או שאולי אני לא שמעתי אותם. וכך היה עד שוויתרתי והתיישבתי מתנשמת על אחת מהכורסאות האדומות המרוטשות והרגשתי את מחוון המהירות צונח מטה ואת מיכל הדלק מתרוקן. ורק אז הייתי בוכה.

אני זוכרת את שניי החודשים שהעברתי במחלקה א' כאילו רק הייתי אתמול. ושוב, אני מגיחה מן מסדרון החדרים אל איזור הקבלה ויוצאת את דלתות הברזל המפויחות, ושוב אני מוצאת את עצמי בוחנת את מכונת השתייה שבלובי הבניין ואת דלפק המזכירות ואת הכיסאות האדומים המסודרים בצורת ח' ואת אורות הניאון המאירים בחשכת הליל, ושוב אני זוכרת את קולות המבקרים ואת עגלות הסדינים ואת מנקה החלונות - רק בכדי להיתקל בדלתות שקופות משני צידי הלובי שמפרידות ביני ובין העולם החיצון.

כשאילדי מתה, החברה הכי טובה של אמא, קיבלתי אישור מיוחד מהמחלקה לצאת ללוויה. בשעה שאמי ובעלה וקומץ ידידים רחוקים שלא באמת הכירו אותה וספק אם אפילו חיבבו המתינו לה, עטופה בשקית שחורה שהזכירה לי יותר שקית זבל שייעודה לחירייה, המתנתי אני בצד איזור טקסי האשכבה וניצלתי פתח בחומה אשר הפרידה בין איזור המבקרים לאיזור קבלת הגופות הטריות אל תוך המכון, והבטתי בהן מגיעות. שקים שחורים קטנים, גדולים. ניסיתי לנחש מי שוכב בתוכן - שק קטן אולי לקשישה זעירת מימדים שעורה הידלדל עם השנים ומשקלה צנח, שק גדול אולי לגבר שאכל יותר מדי ממתקים וחטף אוטם שריר הלב. אמא ניגשה אליי פעמים מספר, מבקשת ממני להתרחק ולחדול מתצפיותי המורבידיות. היא לא ידעה אז שקיוויתי לפגוש במוות בכדי להתיידד עימו. חשבתי לעצמי - אם אכיר אותו מקרוב, ממש מקרוב, אם אסתכל לו בלבן של העין - אולי יפסיק להפחיד אותי כל כך.

אילדי שכבה שלושה ימים בדירתה הקטנה והמוזנחת אחרי שחטפה שבץ בפתאומיות ולפני שהתגלתה ע"י בעלת הדירה שהגיעה לפתוח את הדלת. אמא לא שמעה ממנה זה ימים מכבר, ואילדי המתינה לניתוח ברגלה שיכול היה להסתיים בצורך לכרות אותה, ושיכל באותה המידה גם לשלוח אותה למקום שכולו טוב - או לפחות ככה אומרים. אילדי פחדה, אמא סיפרה לי. לפחות לא נאלצה לעבור את הניתוח ולחיות בכיסא גלגלים. ואני חשבתי לי - איזו מן נחמה משונה זו? אמא ישבה לצד מיטתה עד שנפחה את נשמתה. וגם אז, המשיכה לאחוז בידה וללטפה.

בבית החולים מצאתי פתק קטן מרובע, ועליו כתבתי דברים שרציתי לומר. רציתי להתנצל בפני אילדי על חוסר הסבלנות שהבעתי במהלך שיחות הטלפון הקצרות שלנו, וגם על כך שלעגנו לה אמא ואני בשעה ששוחחו שתיהן ואילדי נסחפה לדבר על אלכס החתול, "הבחור הקטן" שלה, ועל טופּסי החתולה. רק שניהם אירחו לה לחברה בשעת לילה מאוחרת, ורק הם ציפו לה בשובה מעבודתה במוקד מודיעין של אגד בתחנה המרכזית. היא הייתה נוהגת לגלגל בקפידה את הריי'"ש שלה בצורה מצחיקה שכזו, כאילו ניסתה להישמע נורא ישראלית ולהחביא את המבטא הקל ההונגרי שבקולה. אמא שנאה את זה. היא הייתה מורידה את השפופרת ונאנחת תוך שהיא מגלגלת את עיניה, ונותנת לי להקשיב לסיפוריה הבלתי-נגמרים של אילדי. היא מעולם לא הבחינה בכך שהאפרכסת נמסרה לאדם אחר, אילדי, ושאמא כבר עייפה וויתרה על הנכונות לעקוב אחר סיפוריה המייגעים.

את הפתק קיפלתי בכיס המכנס והוצאתי אל מול הקבר הפתוח, שרק דקה לפני כן נשמטה אל תוכו גופתה חסרת החיים של אילדי. הנפילה מטה צרובה בזכרוני. אף תנועה אנושית, חיה ונושמת לא הייתה שם, והיא נפלה כבדה אל הבור כמו הייתה רהיט חסר צורה מסודרת. מחוסרת הומניות, מחוסרת כל כבוד. סתם כך נשמטה לה מטה, מתעכבת בדרכה אל מעונה האחרון, מקבלת עידוד אחרון מאת הקברן שטילטל את אלונקתה מטה. הרב קרא קדיש, אחר הודיע לקהל הנוכחים העלוב במספרו שאמא התאמצה לאוספו בכדי להפוך את קבורתה של אילדי למכובדת יותר שנכדתה של המנוחה רוצה לקרוא דברים שכתבה. לא תיקנתי אותו. הוצאתי את הפתק המקומט מכיסי ופתחתי אותו, ובקול רועד נפרדתי. את הפתק קיפלתי בחזרה והנחתי על השקית השחורה ביחד עם מחזיק מפתחות קטן של חתלתולה לבנה שקניתי לי בצרפת וכעת הענקתי לה כמתנה אחרונה. לא רציתי שתישאר לבדה בקבר הקר והבודד.

למחרת חתכתי את הורידים.

והייתה גם את הלוויה של סבא, ושל אמיר שהתאבד, ושל בן הדוד הזקן שחלה בסרטן הקיבה. והלוויה של סבתהּ של ח', ועוד כמה. אני כבר לא זוכרת. אני לא רוצה לזכור.

ונדה חולה בסרטן השחלות, כנראה במצב מתקדם. אישה מתוקה, עדינה וטובת-לבב. חברות אמיצה של 55 שנים מחברת בינה ובין אמא, וגם העובדה שנישאה לבן-דודה של אמא. מסלולי החיים של שתיהן מספרים סיפור עצוב של שתי נשים שהוכו באכזריות על ידי הגורל לא פעם. קרבה משותפת של אהבה מהולה בדם, כאב לצד שמחות, ייאוש לצד תקווה. והן תמיד היו שם האחת למען השנייה, גם ממרחק של יבשות ואוקיינוסים חוצים. את דרכן עשו יחדיו, תומכות, מעודדות, נשענות זו על זו בזמנים קשים. לשתיהן אבות קשים היו, ואמהותיהן נפטרו באותה השנה, בהפרש של מספר חודשים זו מזו. הן ילדו במועדים כמעט זהים, למרות שלשתיהן נאמר כי לא יוכלו להביא ילדים לעולם. שתיהן לקו בדיכאון קשה וממושך. לאמא יש ציסטה בשחלה, ולונדה גידול שגדל והתפוצץ, וכעת אינו ניתן להוצאה בניתוח.

לאמא עיניי דבש עצובות ונוגות. גם כשעוטה חיוך מאולץ על פניה, היא נוצרת בליבה כאב שאינו מניח להירדם בלילות. ואני, אני שומרת הסף. מחלקת חיבוקים חמים ונשיקות, מגנה מפני התקפותיה הצולבות של אחותי ומסתירה היטב סימפטומים בלתי פוסקים של חרדה ופאניקה שעליהן התרופות ממאנות להקל. גם על הסיוטים שמככבים בכל לילה איני מספרת. רק היום לפנות בוקר צחקו עליי אמא ואחותי, מטיחות בי שפיתיתי את אבא, שרציתי והוא נתן. אחר כך שטתי בסירה קטנה ועברתי לאחרת, ואז לאחרת, כולן צפופות ומאיימות להטיל אותי אל המים הקרים, ואני רק מחפשת קרקע יציבה להציב עליה את שתי רגליי הרועדות והמפוחדות. מחפשת את אמא, מחפשת את הכלבה, שומרת בבת עיני על כתבים מקוריים ותמונות של קרובי משפחה שניספו בשואה, נזהרת שלא ייזרקו אל תוך האוקיינוס הענק וייבלעו, יותירו אותי עירומה מעבר משפחתי. 

"שמות הם קברים", קראתי לא מזמן בספר שאני שקועה בקריאתו. שמות הם קברים. דבר אינו נמשך לנצח, ובדבר איני יכולה להיאחז. הכול סופו להסתיים. ואנשים, אנשים סופם להיעלם.

אני לא רוצה עוד לוויה. אני לא יכולה. ואני צועקת לה - תחיי, ונדה, תחיי. בבקשה. עוד קצת.

והצעקה שלי חסרת קול.