חשבתי להתוודות על סטייה: מלחמות עושות לי את זה. ולא רק מלחמות - פיגועי תופת, אסונות טבע למיניהם. כל מה שיגרום ליונית לוי לקלל על שהנה הוזעקה שנית אל אולפן החדשות חמש דקות לאחר סיום המהדורה המרכזית, ולי לשבת ולבהות בעניין בארשת פניה המודאגת והמתשאלת יודעיי דבר.

ולא, לא מדובר בפטיש. מדובר בהצלה לכל דבר - הצלה אותי מעצמי, מתוך הבועה האגואיסטית שבה אני מתבוססת מדי יום. מאז שהייתי קטנה, אירועים בסדר גודל שדרשו מהדורת חדשות מיוחדת הצליחו לשלוף אותי מתוך הדאגות, ההרהורים, המחשבות הטורדניות והדיכאון - מעצמי. רמות הסטרס שאני מגיעה אלייהן זקוקות לעיתים ליציאה שכזו, חולנית-משהו, מן השגרה המכונסת בעצמה. בנוסף, אני זקוקה להתכנסות המשפחתית המשותפת סביב אותו אירוע מתוקשר, התכנסות שנראה כי מתרחשת רק בימים שכאלה. ומעבר לכך - התחושה היא שלא רק שאני מצליחה להתנתק קצת מהעצמי הבומבסטי הזה - אני מתחברת לציויליזציה. שהרי אלפי אנשים ברחבי הארץ (או הגלובוס, אפילו) חולקים איתי את אותה החוויה. חוויה משותפת לי ולהם. חוויה שהיא לא רק לי, ולא רק שלי, ולפתע נדמה כי העולם, באופן פרדוקסלי-משהו, הוא מקום טוב בהרבה יותר לחיות בו כאשר אתה אינך לבדך. 

חולני מדי? אני לא יודעת. ייתכן.

ומנגד, העולם שלי. ההוצאות הכספיות לקראת ועבור המשרה שאני מאיישת כרגע (מעצבת אלבומים גרפיים) אינן נגמרות, וקו החוף אינו נראה באופק. 3000 ש"ח על מחשב חדש (כזה שיסחוב את הפוטושופ CS3 - למרות שכרגע הוא אינו מצליח והתוכנה נתקעת או נסגרת לי כל חמש דקות, דבר שבהחלט מצריך דיבור רציני עם הטכנאי שמכר לי בצהלות שמחה את המחשב), 800 ש"ח עבור תוכנה מיוחדת המכילה טמפלטים (תבניות) מוכנים לגרירת תמונות פנימה, 300 ש"ח עבור קניית טמפלטים נוספים (שהוסיפו לי, בסך הכול, עוד 11 טמפלטים. וזה כלום. באתר נוצר הרושם שאתה קונה 15 טמפלטים בחמישה דולר, כאשר הלכה למעשה ורק לאחר הרכישה וההורדה התברר לי שמדובר בחמישה דולרים לטמפלט אחד. גם כן דפיקה), 150 ש"ח עבור התקנת הפוטושופ, עוד 800 ש"ח עבור קניית טמפלטים מוכנים ומעוצבים לפוטושופ (שלהזכירכם, נסגר כל חמש דקות וגם מסרב לשמור כקובץ JPG אלא אם כן אני מפעילה את המחשב מחדש) שאיני יודעת אם בכלל יתאימו לסוג העבודה, ואלוהים רק יודע מה הלאה. בינתיים, גם הטמפלטים שאני רוכשת לא מרגיעים אותי - אני חוששת, ביחד עם שותפתי למקצוע, שהם לא יתאימו מבחינת גודל וכמות (600 תמונות לאלבום, לא פחות ולא יותר. זה לא מטורף? אה, וכמובן שאני מקבלת את כל התמונות מבולגנות, כך שלוקח לי לפחות יום לסדר אל תוך תיקיות מאורגנות), ובכלל, דבר אינו נראה בטוח מנקודת המבט שלי כרגע. ומי אומר שהאלבומים שאצור ימצאו חן בעיניי הזוגות שאת האלבומים שלהם אני מעצבת? בכל זאת, הזוג משלם כאלפיים ש"ח - לא יהיה זאת מן הראוי שאם הצבע התכול לא מוצא חן בעינייהם, הם יבקשו להחליפו? או שיתלוננו על כך שהתמונות קטנות מדי, או אלף ואחד תלונות אפשריות אחרות שעלולות לצוץ? זה האלבום הראשון שלי, ואם לא ימצא חן בעיניי "מונה ואלון", ששמותייהם מעטרים לי את הדיסק הקשיח מכל כיוון אפשרי - הבוס עלול להחליט שאני לא מתאימה לעבודה. ואז, מה? אני לא רוצה לחשוב. יהיה טוב. יהיה טוב. יהיה טוב. חייב להיות טוב. פעם אחת בחיים המחורבנים שלי - חייב להיות טוב.

ומנגד, גם דברים טובים קורים לי. או לפחות, כך הרציונאל אומר. הלב קצת פחות סגור על עצמו, אבל אני מנסה לעבוד גם על זה. לאחרונה אני מנהלת קשר עם י', שעושה רושם של בנאדם מקסים. בהרבה בחינות, הוא מזכיר לי את ר' - מפרגן, מעודד, מקבל, מכיל ומחמיא. כבר ברור שהקשר מתקדם לכיוון הרומנטי, למרות שהדברים אינם נאמרים מפורשות. טרם נפגשנו פנים מול פנים - אבל התוכנית היא להוציא לפועל פגישה עוד השבוע, טרם נסיעתו לניגריה לפרק זמן של שלושה שבועות על מנת לבקר את אביו שעובד שם. ביני לבין עצמי, איני בטוחה מה אני מרגישה כלפי י'. קיימת בי המשיכה, בזאת אין ספק. הוא אולי אינו אדם שהייתי מתעכבת עליו ממושכות באתר להיכרויות, אבל משהו בו מושך ומרגש אותי. הוא בהחלט סקסי וגברי מאוד. ומעבר לכך - יש את האישיות. הוא עדין, מורכב, רגיש, יצירתי, מוכשר, אומנותי. הוא מעניק חום, הוא אכפתי, אוהד, אמפתי ורומנטי. כל מה שאני מחפשת בגבר. מאידך - אינני יודעת אם לסמוך. משהו בי תוהה אם אין זו רק העמדת פנים בכדי להכניס אותי למיטה. קיים הפחד שאין זו אלא אשליה, משהו שאני נאחזת בו ולו בכדי למצוא תחליף ל-ר'.

אני חרדה מעט מהפגישה איתו. איני יודעת לאן הקשר שלנו מתקדם, אבל אני חושבת, בכל זאת, שאני - בכל מקרה - מגיעה הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות בהן נשאבתי אל תוך מערכות יחסים הרסניות - מתוך מקום בוגר יותר, בשל יותר אולי, לקשר אמיתי. כאשר אני מתעמקת לחשוב על כל המשתמע מכך, אני נבהלת. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, ואיני יודעת כיצד מתנהלים בתוך אחת שכזאת. על העכבות המיניות שלי בכלל איני מדברת - זו בעיה בפני עצמה. אני חושבת שאולי במקום לחשוב על מה ואם, פשוט אתקדם ואזרום עם מה שיש, ומה שקיים כרגע. אני משתדלת, בכל אופן.

תחזיקו לי אצבעות...?

אני לא יודעת למה, אבל הזדעזעתי במיוחד לנוכח תמונות שלוליות הדם של תושבת אשדוד שדקות לאחר שידורן נודע שמתה מפצעיה. זה לא שלא ראיתי דם מעודי, אבל משהו בכמות, אולי, טלטל והזכיר שמדובר באדם. וכמה אנחנו מכילים בנו. פיזית. כמויות כאלה של דם שניתזות בהיפגענו (ולא עלינו, חס ושלום) מרסיסי טיל. ולדעת שמדובר באישה, או בחורה שנהגה, בסך הכול, לפי כללי הבטיחות, יצאה ממכוניתה ותפסה מחסה...ובאותו מחסה, לכאורה, תפס אותה הטיל הארור. כאילו גם מה שנתפס בעינינו ולדעתנו כבטוח, הוא כבר לא. ואין מגן.

אני מקווה שבעקבות האירועים של היום, ניכנס עם עוד כוחות לשטח עזה. ונחסל, ונמית, ונשמיד. נשמיד את הרוע הזה שאני עדיין לא מבינה מניין הוא מגיע. וכבר קצה סבלנותי לדיבורים על אמהות וילדים. אני תוהה אם האישה שנהרגה הערב הייתה אם לילדים.

וכל זה, בקטנה. על קצה המזלג.

ובסך הכול רציתי לספר שהתקבלתי לעבודה, כך שמסתמן שלא אוכל לפנות את כמות הזמן שהקדשתי עד כה לבלוגיה.

וזה בסדר, אני לא מאמינה שמישהו יתגעגע במיוחד, גם כך

מתפנה לי לצפות בגל הפתוח...בימים שכאלה, אני לא מקנאה ביונית לוי.

אני מתעוררת מסיוט. מוקדם. בחלומי אני מחפשת אחר הכיתה שלי בתיכון רחב גבולות ועודף מקומות בילוי. הוא הורחב, האיזור. עתה אני מסתובבת בחיפוש נואש אחר כיתתי החדשה, י"ט (סמל ללימודים אקדמאיים?) שלוש, בין אולמי ביליארד, דוכני תכשיטים, חנויות כלבו וחנות אחת שמציעה מיטות מוזהבות (זוגיות?), וכושלת בלמצוא. התיכון הוא תת קרקעי. אני יורדת אליו בגרמי מדרגות שמדרגה בהם חסרה, ומונעת את התקדמותי והגעתי ליעד המבוקש (קשיי הלמידה, הריכוז והקשב. ההגעה ליעד). אני נמצאת, בשלב מסויים, בכיתה ללימודי אנגלית, המורה מדברת באנגלית בלתי מובנת (אני מעולה באנגלית. פקפוק ביכולותיי הקיימות? בעצמי?), והכיתה מתפרעת. אני מוצאת את עצמי שוב מחפשת, תרה אחר הכיתה. י"ט 3. בכיתה ללימודי האנגלית נגנבו ממני חפציי, וגם המשקפיים אבדו. אני מתקשה לבחון את הכתוב על דלתות הכיתות, לאיזו כיתה מיועד כל חדר וחדר (בלבול? חוסר אוריינטציה באשר לדמותי, לזהותי? מגששת בעולם בלתי וודאי ובלתי מובן?) אך יודעת שבחדר המיועד ממתין לי המורה - דמותו של המנחה ללימודי הצילום שלי, שתמיד ראיתיו כדמות אבהית. וכאן, כנראה, אין צורך בסוגריים. אני דורכת במסדרונות חשוכים, עולה ויורדת בגרמי מדרגות, ונדמה שהשטח אינו נגמר. אני מגלה עוד ועוד בכל רגע נתון (מגוון הגירויים שאני נתונה להשפעתם בצורה כה מומומנטלית?). פנים מוכרות מתעלמות מנוכחותי, ועם אחת, זו מהיסודי שנטשה לטובת ה"מקובלות" וחיזרה אחריהן ללא הרף, אני מתקוטטת. נטשת אותי, אני אומרת לה ובועטת בפניה (חרדת הנטישה שלי? הכעס על אותם אלה שהלכו מבלי לשוב?).

כל בוקר, שבריר השנייה הראשונה מלווה בחשש - את מאחרת ללימודים. ואז נזכרת - לא, מיקי, סיימת. זה מאחורייך. ואז נזכרת שוב שהעולם האקדמאי עוד לפניי. ואז חוששת שוב. ומדחיקה למצולות.

אני בודקת את השעה בסלולארי. שמונה ושלושים, ומחכה לי הודעת טקסט מ-ר'. "לא שכחתי אותך, נסיכה". אני מחייכת.

י', החבר הטוב החדש והנפלא (לאן מוביל הקשר? טרם אדע), יוצר קשר במסנג'ר. לאחר נדבר גם בטלפון. כלבו האהוב שחלה בסרטן הלב נפטר הבוקר. בשלוש וחצי ליקק את פניו והעירו, כאילו רוצה לומר שלום בפעם האחרונה. אחר יצא לגינה, התכרבל תחת שיח ומסר את נשמתו. אמו של י' נפטרה אך לפני חודשיים מסרטן הריאות. בינואר השנה איבד את כלבתו. שנה קשה עברה עליו, על י', ואני מנסה ומשתדלת לתמוך ככל יכולתי.

הוא רוצה להיפגש איתי עוד בטרם ליציאתו לאפריקה לשלושה שבועות, בחמישי לינואר. ואני, אני מפחדת. מה אם לא יאהב?

דובדבניל שלי ואני יישרנו את ההדורים. עוד יש לנו הרבה עבודה לפנינו. לה, לי, לשתינו ביחד. ובכל זאת, קלישאתי וקיטשי ככל שישמע - אני מאמינה בכוחה של האהבה. ובכוחנו להשתנות למענה.

וכך מתחילה לה שנת 2009 עבורי - עבודה חדשה (טפו-טפו) בפתח (מחר ניגשת למעביד סוף כל סוף בכדי להציג לו את הדגמים שהכנתי), דובדבניל ואני מתחילות מחדש, ואולי...קשר? קשר אמיתי, רציני, נכון ואוהב? מי ייתן.

כשנכנסתי לאוטו, יוצאת לכיוון תחנת השירות והמכירה של סלקום לאחר שהסלולארי נפטר ולא באופן פתאומי מדי, הבנתי ששכחתי את קופסת הסיגריות שלי בבית. ביקשתי מאמא שתקפיץ לי אותן למטה, לחניון.

בעודי ממתינה, ו - "עד שתעזוב" של ריטה מתנגן לו בפלייליסט, הבחנתי בטניה, השכנה הקשישה האחרונה שעוד נותרה מימים ימימה, בתקופה שבה עוד הכרנו כולנו זה את, דיירי הבניין. מיהרתי לפתוח את החלון שלצידי, ושאלתי בחיוך לשלומה. "את רואה", היא השיבה מבלי להפנות מבט, "בקושי הולכת". בלעתי רוק במבוכה, והרגשתי את עצמי נחנקת בעוד טניה עוברת את רכבי ונעצרת ממושכות אל מול מדרגה, שפופה ונעזרת במקל ההליכה שלה, מתאמצת לצלוח את המשימה שניצבה בדרכה.

כשיצאתי את החניון, הבחנתי בכלב לבן, קטן ומתולתל, מנסה לחצות את הכביש. עצרתי קרוב מדי, כך שהתקשיתי לראותו. כאשר רכנתי קדימה, משתדלת לוודא שלא אדרוס את המסכן, הבחנתי בו מדדה לאיטו, סווטשירט אדום-כחול קרוע לגופו, והוא אינו מלווה על ידי איש. כך חצה, כולו בודד בקור העז, מבטו העייף מושפל ארצה. 

לפעמים, כך אני חושבת, ההוא מלמעלה מסדר לי תבניות מוכנות של ימים של צער. ככה, סתם. להעניש אותי.

כבר כמה ימים שאני מנסה לשכנע את אמא שלי למצוא את המסרגות שלה ושתלמד אותי לסרוג. אני על סף איבוד עשתונות.

אבל תראו, זה עוד לא אבוד! אני גאון, או מה?

אכן, למטה יותר כבר אי אפשר להגיע.