אכן-כן. התאריך, מבלי להתחשב במצב רוחי הנוכחי, מחייב אותי (בעיניי, כמובן) לכתוב מספר מילים על פינת החמד הקטנה שלי שהקמתי לי כאן, בישרא-בלוג, לפני שנה בדיוק. אז כן - היום (או אתמול? יחי ההבדל הקטן...?) מלאה שנה לבלוג שלי. אוי, כמה שעבר עליו, וכמה שעבר עליי...

ובכל זאת - שנה זו שנה! אם לומר בכנות - לא הייתי מאמינה.

ובימים כתיקונם...עומלת קשות על ביסוס וחיזוק היסודות שנראה כי התערערו מעט מאז סיום הלימודים ביום שישי האחרון. הפרידה מאותם אנשים מקסימים, חבריי ללימודים, ובייחוד הפרידה מהמדריך המקסים שלי - העיקה עליי ועודה מנתבת את התנועה. את הסטודנטים המקסימים עוד אראה, ובעוד פחות מחודש, אפילו. את הלימודים עצמם סיימתי, ובמרץ אתחיל לעבוד במכון במסגרת הסטאז', שייארך כמעט שנה. כולי נרגשת מחד, ומעט מפוחדת מאידך - העבודה הקשה באמת רק מתחילה.

בנוסף, אני מארגנת לעצמי חופשה בת שבועיים לים המלח לחודש אפריל (ואני נשבעת - אם אצטרך לשנן עוד פעם אחת את - "שלום! אני מתכננת ירידה לים-המלח בחודש אפריל מטעם האגודה לחולי פסוריאזיס - תוכלו לספר לי על ההטבות שלכם?"...! ) - אם לא אטפל בפסוריאזיס הזה שלי הוא עוד עלול להשתלט על הגוף האומלל גם-כך של סקינלס, ואז לסקינלס לא יהיה פסוריאזיס, אלא לפסוריאזיס יהיה סקינלס האמביוולנטיות חוגגת גם כאן, אגב - המחשבה על שבועיים שלמים של בטן-גב, חוף ים (שבו אפילו אי אפשר לטבוע!), בריכות כלור, גופרית, הרבה בוץ, ספא, סאונות וג'קוזי, שירות חדרים ומגוון עיסויים (YAY!!!) מעוררת בי חיוך מזיל ריר, ועם זאת...

שבועיים שלמים?

בלי קרקר שלי (שעבר היום סירוס, הצ'ופצ'יקון שלי), קאיה וקים? לבד? לבד באמת?

(והייתי מספרת גם על איך ששיסעתי שוב את הזרוע עד שמלאה כולה דם ניגר ביום ראשון בלילה, אבל לא הייתי רוצה, חס וחלילה, לשמש דוגמא למשוועות ל - "צומי" למיניהן. בעע?)

ובנימה חגיגית זו - אני מסבה את תשומת לבכם גם אל שלוש משימות (שתיים וחצי?) שהצבתי לעצמי, ושאני חושבת שאני עומדת יפה במילויין - לפחות בינתיים. קו חוצה כעת את "לצאת, לפגוש, לתקשר" - למרות שאני מודעת לכך שעוד ארוכה הדרך, את "לטפל בפסוריאזיס, יימח-שמו" (ואם שבועיים בבידוד לא נחשבים לטיפול - אז מה כן?), ולבסוף - "לסיים את הלימודים".

הופ'לה, אני גרפולוגית!