היום חוגג לו הבלוג שלי שנתיים להיווסדו. וכאילו שיד הגורל הייתה בכך - מחרתיים, ביום שישי, ה - 29 לפברואר, תתפרסם כתבה בת ארבעה עמודים בעיתון סופ"ש של מעריב אודותיי, אודות הבלוג, ואודות טלי, המטפלת הנאמנה שלי שתמיכתה המופלאה ויוצאת הדופן מלווה אותי לאורך מסלול כתיבת הבלוג, ועוד הרבה לפני שהעליתי לראשונה את כתביי כאן, ב - "עוברת כל גבול". 

קשה לתאר את הרגשתי. למרות שרואיינתי בעבר וכתבה אף התפרסמה כאן, בנענע, לפני כשנה - זוהי הכתבה המשמעותית הראשונה העוסקת בי, בתלאותיי ובדרך עתירת המהמורות אותה עברתי במהלך עשרים וארבע השנים האחרונות, דרך שאת רובה תיארתי ועודי מתעדת כאן, בבלוג. אני לא בטוחה מה מפעם בי יותר - ההתרגשות, הגאווה, הלחץ, החשש או תחושת האשמה והדאגה. אני מודעת לכך שלא אני אחראית לכל שאירע לי - טלי מחדדת זאת שוב ושוב ומחדירה לתודעתי - ובכל זאת, יש בי מן תחושת האשם. הנה אני - מוציאה קול זעקה אמיתי, מהדהד, עכור ועוכר שלווה - אך מה עם הסובבים אותי? אמי? אחותי? סיפורי הוא גם סיפורן, ודאגתי היא שהצורך המטלטל להוציא את השלדים המרקיבים מהארון יעביר גם אותן טלטלה לא קלה.

אבל אני מוכנה ומזומנה לכל מה שיזמן לי העתיד, וכולי תקווה שאדע להתמודד כאשר תגיע השעה.

הכתבה עצמה תעסוק בגילוי העריות שעברתי מצד האיש המתיימר עצמו להתקרא אבי, בהפרעת האישיות הגבולית שהתפרצה בעקבות ההתעללות המינית שעברתי, בדינמיקה המשפחתית החולנית, המעוותת וההרסנית ששוררת בבית בו אני מתגוררת, באופן התמודדותי עימה בחיי היומיום הקשים לי מנשוא, באופן בו נושאת אני את עצמי הלאה אל עתיד בטוח ושלוו יותר, בקשר הנדיר ביופיו ובתומתו שיצרתי עם טלי וכמובן - גם בספרה החדש של טלי, "אחי הקטן והמצוייר", שכבר יצא אל החנויות.

פגישותיי עם כתבת מעריב, שרית פוקס, היו עמוסות ומציפות - הן עבורה, הן עבורי. את שטף דיבורי הנלהב נאלצה שרית לקטוע מספר ומספר פעמים, ואילו אני השתדלתי לשמר את המחשבות ששטפו, את התחושות הקשות שביקשתי להעביר, לשמר ולהחזיק, לזכור ולבטא - לבטא את כל שרק איפשר לי הזמן, לומר ולספר. אל הפגישות הגעתי נרעדת במקצת. בכל זאת - לא בכל יום מוקלט הסיפור שלי על טייפ, וכל מילה שתצא מפי תתועד כפי שראשי העמוס רק יניח להנציח. אין כל דרך חזרה, אין הזדמנות חוזרת. מה שנשכח בין הצללים יוותר מוצנע וחסר קול, וכל משפט שלא נוסח כפי שהייתי רוצה שינוסח ייחרט אף הוא שחור על גבי לבן מעל דפי העיתון. ובכל זאת - בסיום הפגישות עם שרית סיימתי בחיוך, בעוד זו האחרונה מרגיעה ומבטיחה שהייתי בסדר, שהייתי נפלאה. ובעת שאני יצאתי חשה קלה יותר - אני מודעת היטב לכך ששרית נותרה כאובה ומוצפת. שקיי הרפש שהבאתי עמי נותרו משורבטים במחברותייה, וחקוקים בנפשה. ברצוני להביע את הערכתי אליה ואל הסבלנות שגילתה כלפיי. תודה, שרית.

ותודה גם לך, טלי יקרה שלי, על שאפשרת לי לקחת מקום בכתבה שאמורה הייתה להתמקד בך ובספרך החדש, מקום כה נרחב, משמעותי ויקר לי מיקר. את עצמך יקרה לי מיקרה, טלי. ובמידה שלא אומרת זאת די הצורך, ובטוחני שכך הוא הדבר - אני אוהבת אותך.

תודה גם לכם, הקוראים הנאמנים שלי, על שמלווים אתם אותי במהלך הדרך העקלקלה הזו אותה אני עוברת. אם לא אמרתי בעבר - אני מעריכה את תמיכתכם יותר מכפי שאדע לתאר במילים. כולי תקווה שביום שישי תקראו את הגיגיי גם על דפי העיתון.

יום שישי, ה - 29 בפברואר - מוסף סופ"ש בעיתון מעריב.

• עדכון: אלא אם כן תתבצע פעולה נרחבת בעזה - אתראיין ביחד עם טלי גם ל - "ערב חדש" ביום ראשון, בשעה חמש, הערוץ הראשון.

לא אני... / אלכסנדר פן

לא אני הוא האיש, לא אני -

אל בואו מרחוק מצפה את.

צרור קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

אל תטילי מבט, כחכּה, -

את עצבי מעיני לא ימשה הוא.

כי לא לי את לילות מחכה,

לא אלי בדידותך נמשכת.

לא כוכב בידי, לא חלום -

יתומה משניהם וריקה היא.

לוּ קרבי נא וראי בחלון

על מצחי העָייף אות קין.

מה אכפת לך אני או הוא,

או אחר יתנבא עלי סער,

ובלֵיל, תוך ליחוש והרהור,

תרקם לך בדיית הסהר.

ועם אור, עת השחר יקיש

בקרני ארגמן על הדלת, -

הוא אלייך ישוב להגיש

לך שירה משכימה על איילת.

מכולם מנת-חלקך תאלמי -

בו העוז, בו הצחוק, בו הכח.

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי, תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת.

ואני -

לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

***

לא אתה... (מחווה לאלכסנדר פן) /טלי וישנה

לא אתה, לא אתה הוא האיש

לו תדהר על סוסך לעת ערב

לא אשמע פרסותיו על הכביש

לא שקשוק השריון והחרב.

אין לי חפץ בצרור נדודיך

מצופי צלופן, קשורי סרט,

לא אשמח בזר קוציך,

הענק נא אותם לאחרת.

אל תטרח לשורר בשבילי.

שירי אהבה, מס שפתיים

ייבלעו בשקשוק הכלים,

בבכי התינוק על ידיים.

אם אתה ואם הוא, לא אכפת,

כי גבר, אחרי הכול, גבר,

כוסו וכרסו השובעת

חשובים לו מעל ומעבר.

יילמדו עוד כתביך וודאי

שירי המשורר המנוח,

את מותי יספדו ילדיי.

מי יספוד את מותך, עובר אורח?

את צרור מילותיך מוטב

שתצרוף, יקירי, במחברת.

לא אתה הוא האיש, ועתה

טפטף דיו על ליבה של אחרת.

הֵיה שלום, פָּרַש בודד.

לפני מספר שנים, מלווה או אז באמי שתמכה בהחלטתי, הגעתי אל מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בת"א על מנת לשוחח אודות אפשרות השתלבותי בקבוצת תמיכה המיועדת לנשים אשר עברו תקיפה מינית. אני, אשר עברתי התעללות מינית מצד אבי, ביקשתי מקום תומך להיעזר בו, מילה חמה להתנחם בה וחיבוק עוטף ומגן, סיכוי לעיבוד הטראומה הממושכת שעברתי על מנת שאוכל להמשיך הלאה בחיי ולהיות מסוגלת להתקדם אל עבר מימוש עצמי מלא.

במהלך הפגישה ישבו ושוחחו עמי דורית אברמוביץ', בימים ההם אחת מבכירות מנהלות המרכז (אם לא המנהלת עצמה, איני בטוחה), ומדריכה נוספת, שמלבד היותה בלונדינית לא הותירה בי שום זיכרון אחר. שתי המדריכות ראיינו אותי, ואילו אני גוללתי את סיפורי בפניהן. דיברנו על אפשרות של השתלבותי בקבוצת תמיכה בה אוכל לקבל את ההזדמנות להביע את עצמי ואת כאבי בפני נשים נוספות שעברו חוויות דומות ויוכלו להבין את רגשותיי ואת העובר עליי. מצויידות במילים חמות ותומכות, הבטיחו לי דורית אברמוביץ' וחברתה הבלונדינית כי בקרוב יצרו איתי קשר על מנת לתאם את כניסתי לקבוצה קיימת או כזו שעתידה לקום.

מעולם לא שמעתי מהן.

לפני מספר חודשים ניסיתי שוב את מזלי לאחר משבר נפשי קשה שעברתי, ופניתי שוב אל המרכז. אותו המרכז. הראשונה עימה שוחחתי טלפונית הייתה טלי, רכזת קבוצות הסיוע והשיקום במרכז. טלי הקשיבה לסיפורי, וסיפרה לי שעתידות להיפתח מספר קבוצות תמיכה חדשות לאחר החגים - דיברנו בסביבות סוף יולי, תחילת אוגוסט. טלי הסבירה לי שנצטרך לקבוע, ראשית כל, ריאיון טלפוני מסודר ובו אספר לה שוב עליי, על קורותיי ועל המטרות הניצבות לנגד עיניי. את הריאיון הטלפוני ערכנו מספר ימים לאחר מכן, ובו גוללתי שוב את סיפורי בפניה. טלי הביעה חום ואהדה ושיבחה אותי על אופן התנסחותי ועל הכוחות הגלומים בי. לדבריה, כך אמרה - אין ספק כי אני "מועמדת" מתאימה לכניסה לקבוצת תמיכה במרכז.

עוד כמה שבועות חלפו עד שהופניתי אל חן ומירב, שתי מדריכות שקיבלו אותי אף הן בחום רב אל המרכז וראיינו אותי גם כן. לאחר מספר שיחות טלפוניות, סוף סוף הובטח לי - בשנית - מקום בצל קורות המרכז. בו במקום, לאחר ריאיון עומק נוסף, הוחתמתי על מסמך לויתור סודיות - עליו חתמתי בשמחה וללא היסוס. בעודי לבדי, הפעם חסרה את תמיכת אמי וגם את תמיכתה המיידית של המטפלת שלי שהייתה אז מאושפזת בשל דלקת ריאות, מתמודדת עדיין עם השלכות הפגיעה ועודי גרה בבית בו המשיכה ההתעללות הנפשית מצד אבי כלפי אמי ואחותי כמו גם עליי להתרחש, האמנתי שהגיע השעה לפרוק את רגשותיי הקשים ביותר ולהתמודד עם מה שלא נגעתי בו בעבר מעולם - לא באמת. בגרעין הפגיעה, בליבה, בכור ההיתוך הפנימי שהיתל בי.

לאחר שיצאה טלי, המטפלת שלי, מבית החולים, נערכה שיחת התמודדות קשה בינה וביני לבין אמי, שכלל לא ידעה שבכוונתי לפנות לסיוע. עד אז כבר רכשה לעצמה אמי מנגנוני הגנה משוכללים שמנעו ממנה לראות את המתרחש, וגם להודות בקול במה שכבר אירע. זו הייתה שיחה קשה מנשוא שלוותה בהרבה בכי וכאב - אבל ידעתי שאני חייבת ליידע אותה במה שקורה. לא רציתי להסתיר. לא רציתי להתחבא. ככלות הכול - עמדתי להיכנס לקבוצה בעוד שבוע מיום העימות. שיחה ארוכה התקיימה באותו שבוע גם בין המטפלת שלי וחן, המנחה - שיחה שבה הבהירה היטב לחן המטפלת שלי - פסיכיאטרית ופסיכותראפיסטית - עד כמה חשובה הקבוצה עבורי ועד כמה קריטי העיתוי, עד כמה הכרחי שאתמודד עתה, בעת שאני עומדת בצומת הדרכים המבהילה והסבוכה ביותר שידעתי מעודי.

ואכן, שבוע לאחר מכן הגעתי נרגשת ובו בזמן מפוחדת ומבוהלת אל הפגישה הראשונה שלי. דיברתי על הפגיעה שעברתי, כמו גם בנות אחרות שהציגו את הסיפור שלהן. שוב דיברתי. שוב סיפרתי. ושוב בכיתי. אבל הרגשתי הקלה שאז עוד לא ידעתי להסביר: מצאתי בית!

לא עברו מספר ימים, והמטפלת שלי קיבלה טלפון מחן. לא, לא אני - המטפלת שלי. חן הסבירה - הקבוצה אליה נכנסתי ובה נשים שעימן כבר החלפתי חיבוקים ומספרי טלפון - לא מתאימה עבורי. את מבינה - הסבירה חן לטלי - "הסיפור של מיקי הבהיל כמה נשים בקבוצה". הבהיל. חן הבטיחה כי בכוונתן להפנות אותי אל קבוצה חדשה שנפתחת או-טו-טו - קבוצה המיועדת אך ורק לנפגעות גילוי עריות. טלי שבה והדגישה בפני חן - אל תעזבו אותה. אל תנטשו אותה. היא זקוקה לעזרה, והיא נותנת בכן אמון. אל תשכחו אותה, בבקשה. וחן הבטיחה - לא ננטוש. לא נשכח. עוד כמה שבועות, ונשבץ אותה במסגרת המתאימה.

שיחת הטלפון מעולם לא הגיעה.

פעמיים. שתי פניות, חמישה ריאיונות, כניסה רשמית לקבוצת סיוע -

וכלום.

המרכז שכח אותי. המרכז נטש אותי. המקום היחידי אליו ידעתי בליבי שאליו אוכל לפנות, המקום היחידי בו ידעתי לאין עוררין שבו אוכל לשים את מבטחי, המקום היחידי שבו האמנתי שאוכל לקבל תמיכה והבנה, הבנה אמיתית, לא כזו מעושה ומלאכותית - המקום היחידי שכבר הבטיח ששומר לי מקום, שיגן ויעטוף, שילטף ויתמוך בעת הקשה אותה אני עוברת - המקום הזה אכזב. והכעיס. ובגד. ושבר את האמון שנתתי בו ובעובדיו.

אין בי אשליות - אני מודעת לכך שהמרכז אינו מסובסד ע"י הממשלה, ושהוא מתקיים מכספי תרומות בלבד. אין בי אשליות גם לגבי מספר הפונות - אני בטוחה שלא חסרות, ואני בטוחה שהמרכז מתקשה לתת מענה לצורכי כל פונה. אבל אלוהים -

כבר הכנסתן אותי!!!

כבר הייתי שם! שמורה! מוגנת! עם מילה, טפסים חתומים והבטחה!

למה עזבתן אותי כך, לבד?! אחרי שבטחתי, אחרי שהאמנתי, אחרי שמי כמותי יודעת שלא לבטוח לעולם ולא להאמין למילה היוצאת מפי בן אנוש?! מדוע שברתן את האמון שלי כך, הפניתן לי גב?! למה?!  

לא נותר בי שמץ כבוד והערכה אל המרכז שנהג בי בחוסר אחריות משווע. אני בטוחה שזה האחרון ידע לעזור לרבות אחרות - אבל בי - בי - השארתן אך צלקת נוספת שלא תגליד. אני מאוכזבת, אני פגועה, אני המומה וכועסת. ואין בי סליחה, ולא תהיה בי.

ולכן, פגועות תקיפה מינית שאולי קוראות אותי בשעה זו - בצר לי עליי ליידע אתכן שלא - אין מי שנותן גב וכתף. לא במרכז לסיוע לנפגעות אונס ותמיכה מינית בת"א.

והפוסט הזה עובר לאי-מייל האדום של Y-NET, לחדשות ערוץ 2 - לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע ולהקשיב.