אלף שמונים ושבע יורו. זה, בראש ובראשונה. אכן כן, שפחתכם הנאמנה עברה את רף הציפיות בעבודה, ומכרה מעבר למצופה ממנה. נכון לכרגע, אני עומדת על ארבע מכירות (ארבע מאות יורו במכירה בודדת אחת כיום לויאטנמית, אם זכרוני הדל אינו מטעני), ומובילה במספר המכירות ובכמות המזומנים שנכנסים אל החברה מבין חברי צוות המעבר שעימם עברתי את הקורס. לצערי, אתמול התפטרה הבחורה שהכי חיבבתי בקורס. לא בשבילה, כנראה. בסך הכול, מבין שמונת חברי הצוות נותרנו חמישה, כאשר רק שניים מאיתנו, אנוכי וחבר נוסף, מקפידים להגיע לכל משמרת ולמלא את חובתנו נאמנה. אני חייבת לומר - למרות הקושי העצום (דוברי אנגלית מגומגמת מעבר לסף סבלו של אדם ממוצע, מסרבי כרטיסי אשראי למינייהם, שואלי השאלות האינסופיות ["But why do I need to pay?"], השעות האינסופיות, ההפסקות הקצרצרות, כאבי הגב והראש...) - אני נהנית. התחרותיות שבי נותנת את אותותיה, אני מוצאת את עצמי משדרגת את גופי למכונת אספרסו אנושית - ונותנת את הכול - אבל את הכול - כדי למכור. נראה כי במוקד כבר זיהו את הפוטנציאל הגלום בי (ועמכם הסליחה על השוויץ), והיום כבר ניגש אליי אחד הממונים ופטר - "נו, מיקי - נראה אותך מוכרת שתי הגרלות במשמרת!". מחמיא, אין ספק - אבל גם מלחיץ קמעה. ג'סי, הממונה עליי - אמריקאי ממוצא לטיני שאינו דובר מילה בעברית למרות הימצאו בארצנו הקטנטונת כבר ארבע שנים - חביב עליי במיוחד. אנו מעבירים את המשמרת בהקנטות זה את זה, בהתבדחויות ושלל שטויות - אבל בעיקר, ג'סי מאמין בי ("You can do it, girl!") ודוחיף אותי קדימה כל הזמן, וגם מלמד אותי המון. אז נכון, לפעמים מתחשק לי לזרוק לו איזו בעיטה קטנה כדי שיפסיק ללחוץ ("Jessie, stop breathing down my neck, dude!"), אבל בסך הכול, הוא אחלה, ואני שמחה שהוא נמצא כדי לללוות, לתמוך וגם לקשקש קצת בין שיחה לשיחה. אני עושה את זה!

במקביל לקריירה הקטנה שאני בונה לי (טפו-טפו, חמסה-חמסה!), שב ומתפתח הקשר הרומנטי ביני ובין י', ה-לא-סגור-על-עצמו הנוכחי. לאחר שיחה קצרה שלשום בטלפון, המשכנו לדבר במסנג'ר אל תוך הלילה תוך שאנחנו צופים זה בזו במצלמות האינטרנט שלנו, כאשר זה האחרון הודה כי הוא אכן נמשך אליי, והוסיף כי אילו הייתי איתו - היינו מתנשקים סטייל האייקון הפורנוגרפי שהוא טרח לשלוח כל שלוש דקות בממוצע. הו, תודה. זה הדדי, עניתי לו, ומשם הגענו חיש-קל אל הבריחה הכה-מוכרת: "את יודעת, אני לא מבטיח שום דבר, א-בל..." - כן, א-בל. את זה כבר הבנתי. לאן מכאן? - לא ברור. בכלל, יש לציין שהשיחות עם י' הן רחוקות מלהיות שיחות עומק, ולמעשה - אנחנו מוצאים שקשה לנו להימנע משתיקות מביכות הנקטעות ע"י "אז מה?" סתמי המשתדל לחתוך בבשר המבוכה ולהמשיך בקו שיחה רצוף.

העיקר שעל לחצן ה"נדנד" במסנג'ר הוא יודע ללחוץ.

ועוד ידיד, אם כבר בנדנודים עסקינן - נשוי ואב לשניים (רגע, זה לא מוכר לי מהיכנשהו...?! ) עבר משליחת רמזים עדינים לבקשות בוטות. ואם לצטט: "...את מבינה שכשאת אומרת "גוף" ושלך אני מיד מתחיל לחשוב? אני חם כמו מבער אחורי של טיל וללא מטרה מוגדרת. ואת יודעת מה קורה לטילים ללא מטרה..." . עם כל ההנאה שבדבר, אני חושבת שהגיע הזמן לצנן מעט את ה...מבער. ובכל זאת - אין ספק שתחושת המחוּזרות מסבה לי עונג, וקיים בי חלק שלא רוצה שיפסיק. התעלמות?

ולשלל מחשבות ראנדומליות וחסרות שום הקשר וואט-סו-אבר:

• שיט, שכחתי ש"סרוגים" מתחיל בערוץ 2. כבר התחיל? פיספסתי? שיט-שיט-שיט!
• האח הגדול VIP מתחיל ביום ראשון, ואני בספק אם אוכל להרשות לעצמי להישאר ערה ולצפות. שיט, כבר אמרתי? רוצה לצפות! רוצה לצפות! מישהו יודע מי בפנים?
• אחח, הגשם הזה עושה לי טוב. הבוקר קיפצתי לי בשמחה במוקד כמו ילדה בת חמש שקיבלה צמר-גפן מתוק בלונה-פארק בפוגשי בעננים השחורים שמיהרו לכסות את השמיים, ומיהרתי לשלוף את הפלאפון ולצלם. ("Jessie, look at the clouds! THE CLOUDS!!!")
• "שבוע סוף" מצחיק אותי, אני מודה. נו, מה לעשות?
• תוכניות למחר: ללמוד את תסריט מכירת המוצרים בע"פ, לכתוב אי-מיילים ולקרוא קצת בבלוגים. אבל לא לפני שתיים עשרה בצהריים!

מסיימת בתחושת אושר רגעי מתקתק - חורף, מכירות, כלבה וחתול מכורבלים יחדיו במיטה, מחזרים - מה עוד אפשר לבקש?

עדכון קטן: אחרי ריקוד סוער שבו פצחתי בחדרי הקט למשמע "Shine On", אני קצת מודאגת. פריקת אנרגיות? הצפה? מאניה? משהו לא מרגיש לי נכון. אפילו החתול נבהל וברח, לעזאזל.

מכרתי!!!

אכן כן. ערה בשעה שש בבוקר (החל מחמש, בעצם), עוד מתרגלת לשינויים בשעות העירנות, אני כותבת לכם כדי לספר בקצרה על המשמרת המלאה הראשונה של אתמול. ראשונה ויחידה, יש אף לציין - מתוך משתתפי הצוות שלי - הצלחתי למכור כרטיס הגרלה לגרין כארד!  המכירה הראשונה שלי, בתקווה - אחת מיני רבות. ויש אף להוסיף, אגב - שנדיר שביומו הראשון של נציג המכירות יצליח הוא למכור. אז לא, לא קיבלתי מחיאות כפיים והצוות שלי נראה אף נואש יותר לאחר שאחראי הצוות הודיע על מכירה ראשונה (בתוספת קלילה של "בו'אנה, חב'רה, קצת פרגון לחברת הצוות שלכם?"), אבל אני גאה בעצמי. Beginner's luck? ימים יגידו. אני מקווה לתת את כל כולי גם היום.

המשמרות מתישות, ולאחריהן כל שאני רוצה הוא להיכנס למיטה ולחרופּ. מה שכן, לעומת זאת - אני מוצאת שדרך ההתנהלות שלי באנגלית מצויינת, ואני נשמעת כמו אמריקקית למופת. טרם נתקלתי בתסריטים של התנגדויות ואני מניחה שגם זה יגיע, ובכלל - יש לי עוד מה ללמוד (על המערכת עצמה ועל תהליך המכירה) - אבל שוויה, שוויה.

בתקווה לעוד יום מוצלח, יוצאת למשמרת שנייה. YES WE CAN!

מסתבר, כך נראה, שבימינו גם להיות אדם טוב עשוי להוביל אותך מסלול מכשולים ומהמורות.

"מיקי", מתיישבת עדי, מנחת קורס ההכשרה, לאחר תרגיל סימולציה מסכם שבו כשלתי על כיסאה מולי וממשיכה - "גם אני רציתי לדבר איתך." או - זה כבר סימן רע להבאות. מנחת הקורס רוצה לדבר איתי? רע מאוד. את כמה דקות השיחה ביקשה לפניה גם מאיה, רכזת הקורס, שביקשה לדעת מדוע יש לי מאה אחוזי נכות והאם הדבר עשוי להשפיע על איכות השירות שאני עתידה להעניק לחברה, ואחריה גם מלכה, מנהלת החשבונות שהסבירה שלא - מאחר ואחוזי הנכות שלי אינם מגיעים ל - 90% (רק 50% בפועל) - איני רשאית לקבל פטור ממס הכנסה.

"את עושה עליי רושם של אדם טוב מדי, אדם עם לב טוב ורחב", אומרת לי עדי, ואילו אני, למרות שמבקשת להתנצל על תיפקודי הכושל בסימולציה שזה עתה נערכה ואשר לה קדם התקף חרדה, שותקת ומביטה בה בעיניי כלבלב פגוע. "את אדם עם נפש מאוד עדינה, ושבירה מאוד", היא ממשיכה, ואילו אני תוהה בלבי כיצד הבחינה בכך במהלך ארבעת ימי הקורס. חדת אבחנה, כנראה. "זו עשוייה להוות בעיה", היא ממשיכה. "את מבינה - על מנת להיות אשת מכירות טובה - את חייבת להיות מחוספסת (מחוספסת? רק רגע, עדי יקרה, בואי ואראה לך את ה"חספוס" שלי. בוקס יספיק, או שמא את רוצה לחוות עוד קצת מהמרמור שוכן-הקבע בנפשי המעורערת?). עכשיו, יכול להיות שאני טועה, ויכול להיות שלא, אבל האינטואיציה שלי משדרת לי שלך, באופן ספציפי, יהיה קשה לעבוד כאשר מנהל המוקד יושב לך כאן (וכעת היא מצביעה על איזור העורק שבצוואר) ותובע ממך מכירות. זה מצריך אופי מסויים, קשיח יותר", היא מסבירה. כמו דובון אכפת-לי באמצע פעילות צדקה, אני יושבת מולה כל העת, מחייכת ומהנהנת בהבנה. בטחוני העצמי, באותן הדקות, שואף לקרקעית ים המלח. האם אני באמת זקוקה לזה? האם אני באמת רוצה את זה? ועתה, לשאלה המכרעת - האם אני מסוגלת?

התשובה? אני לא יודעת. "אני יכולה לומר לך, עדי", כך אני משיבה, כולי תשושה מיום ארוך ומהתל, "שאני מגיעה לכאן מאוד מכוונת-מטרה. מכוונת מטרה למכור". עדי מחייכת אליי בחזרה - "זה יפה מאוד", היא אומרת, "אך עלי לומר לך בכנות, מיקי, וגם בבוטות, את מה שלא נאמר מפורשות בקורס עצמו - השבועיים הבאים [שבועות ההכשרה המעשית] מהווים תהליך מיון נוסף לכשעצמו, ולא כולכם תישארו כאן לאחריו". הלב שלי כבר בתחתונים, כך שגרוע מכך כבר לא יכול להיות בשלב זה, אני חושבת לעצמי. "כך שאנחנו נראה במהלך השבועיים הבאים. יכול להיות שזה יעבוד, ואז - נהדר. ואם לא - זה גם לא סוף העולם, נכון?" היא מפנה אליי מבט שואל, ואני רק חוזרת ומצהירה על כוונותיי, ובראשי עוברות כל השיחות ממוענות המשרה שסיננתי לאחר שעברתי את מרכז ההערכה בחברה, ושד קטן על הכתף מקפץ ואומר - "אמרתי לך! אמרתי לך ששום דבר לא בטוח!".

לאחר שאני נכנסת לאוטו אני מכניסה את דיסק השירים הדיכאוניים שלי, ובוכה כל הדרך הביתה. בבית אני מלעיטה את עצמי, בשעה שש בערב, כדורי שינה והרגעה, ונרדמת אל תוך יום חדש.

האם אדם טוב יכול להיות גם איש מכירות טוב?

ושנית כל, האם אדם ישראלי מנוזל יכול לדבר אנגלית שוטפת ובהירה? לעזאזל, האף שלי סתום והגרון שלי כואב

כשהגעתי לרחוב שוניצינו (או-איך-שלא-נכתב. אלוהים, מי חשב על שם מוזר כל כך לרחוב?!) בתל אביב, חשקה נפשי, תחילה וללא שום צל של ספק - במקום חנייה. המחשבה על החניון הסמוך אך עם-זאת-מצריך-כמה-דקות-ארוכות-ומייגעות-של-הליכה לא הפכה אותי לנרגשת במיוחד. ובכלל - החניון הוא כה קטן, שאני איני בטוחה כלל שאצליח למצוא בו חנייה גם כך. השעה המוקדמת כנראה היטיבה עמי, שכן מספר מטרים לפני "הגעתי ליעד" (את זה אומר הג'י-פי-אס החדש, לא אני!) הצלחתי להתכווצ'ץ לי בסמוך לפתח חנייה קטן, נושקת בקטנה לאדום-לבן, אבל עוד על השטח האפור. אכן - התחלה מזהירה ליומי הראשון בעבודה!

אל מול, עוד לפני שהספקתי לצאת את הרכב, נופפה לי לשלום מרינה, הבחורה מאתמול שהתקבלה אף היא לעבודה. בעודנו מהלכות יחדיו, סיפרה לי על כיצד נטשה מיד את מקום עבודתה הקודם ופינתה מקום וזמן לחדשה. עצירה קלה לשם קניית בקבוק קטן ומרענן של קוקה-קולה (כי מי יכול בלי?), עוד מספר מטרים - והופ, אנחנו בפנים.

ישבנו לנו כחמישה עשר איש באותו חדר הישיבות שבו נתכנסנו אתמול לשם מרכז ההערכה. אחת, אפרו אמריקאית מאלבמה בעלת מבטא מטריד ומעורר קנאה וריח חריף של דוריטוס, ערבייה נוצרית שהתיישבה לידי, איזו אחת שיודעת תורכית, שתי בחורות ששוחחו ביניהן בגרמנית ועוד שלל שכאלו - קיבוץ גלויות של ממש, כמדומני. תוך סבב קצר הצגנו את עצמנו, וחיש מיהרנו אל תוך החומר הלימודי - באנגלית. כן, קראתם נכון - ב-אנ-גלית. עד יום חמישי - ארבעה ימים, שמונה שעות בכל יום של אנגלית שוצפת קוצפת. אני מודה - בתחילה התלהבתי, כי מי כמוני שיודעת להשוויץ באוצר המילים המרשים שלה, ועוד להתלהב מעצם העובדה שהיא מבינה כל מילה שיוצאת מפיה של עדי, מנחת הקבוצה. עם חלוף השעות, עם זאת, נדמה שחלפה לה ההתלהבות, ולא רק שלי - שכן העייפות החלה לתת את אותותייה בקרב המשתתפים, ואבוי לנו - חטאנו ומצאנו עצמנו שואלים שאלות בעברית. כי רבאק, אנגלית-אנגלית - אבל כמה כבר אפשר?! - אפשר, מסתבר, ואפילו חייבים. את השיחות היוצאות נוציא אל ארצות ערב ושאר ארצות אירופה, אפריקה, אסיה ואוסטרליה (יש להם קווי טלפון שם באנטרקטיקה?) - במסווה של "שלום, אנו מדברים ממשרדי החברה ביוסטון, טקסס". מסתבר, ככל הנראה, שזה אפילו חוקי. ומה גדול המזל שנפל בחלקי ושמי הוא לא ישראלה, נניח, כי או-אז הייתי צריכה לבחור לעצמי שם אמריקקי בדוי. אנטישמיות וזה, אתם יודעים. כך שמיקי הייתי, ומיקי גם אשאר. *פיו*!

ככל שאני שומעת יותר הסברים אודות השכר, כך אני מבינה איזה מזל נפל בחלקי על שהתקבלתי. גם בחודש הראשון, ללא מכירה אחת (מה שלא סביר, שכן אקבל תגבורת מותיקים ממני אשר יעזרו לי לסגור עסקאות ולהרוויח על חשבונם. איזה יופי?!) - צפוי לי שכר ברוטו של כשש-שבע. מובן שאת היותי 100% נכה אני מנצלת וטלפון בהול לעובדת הסוציאלית מבטיח לי אישורים על נכותי ופטור ממס-הכנסה. ה-ל-לו-יה! השתפשפות נכונה ומקצועית בתחום (ואלוהים רק יודע שאתן את מאתיים האחוזים שבי) יכולה להקפיץ אותי בקלות על מעבר ה - 10,000 לחודש. "הבינוניים", כך נקראים אלו שמרוויחים את הסכום האסטרונומי והבלתי-נתפס הזה בימים של שפל כלכלי. הטובים באמת? הם כבר עברו מזמן את העשרים אלף. ומי יודע, אולי, אולי-אולי-אולי - עם קצת ביטחון עצמי ותוספת ריטלין קטנה, אתם יודעים, בשביל ה - boost...?! אבל די, די, ארצה. שומרת על רף הציפיות...ריאלי, נאמר. ובשש-שבע שלי אני מסתפקת בהחלט!

האנשים מקסימים, אחד אחד. המקום קטן ואינטימי, וכבר יצא לי להתחבר אל כמה. להפתעתי, אני מוצאת את עצמי מתחברת אל אנשים בקלות יתרה - ואפילו בלי לפחד, מה שהוא כבר בכלל בגדר היוצא דופי מבחינתי. לידי יושב אור, סטודנט לראיית חשבון ותקליטן בערבים שגם נדמה לי, אם זכרוני אינו מטעני, פלירטט איתי מעט. 

לא רע בשביל ההתחלה, הייתי אומרת!   

בינתיים, אני מרוצה. מרוצה, אך עייפה - ועל כן הפוסט המבולבל קמעה שלפנייכם. אני חושבת שאם הדברים ימשיכו בקו אותו התחלתי היום - יהיה לא רע בכלל, ואפילו נחמד. ממשיכים להחזיק לי אצבעות?

עדכון קטן בדף התגובות. הצילו!