לפני כחודש נחסם חשבוני בפייסבוק. למרות ניסיונות להשיב את החשבון - נכשלתי.

אתמול פתחתי חשבון חדש - שיר, צורית וכל מי שהוסיף או רוצה להוסיף אותי מכאן - עידכנתי את הקישור לפייסבוק מצד שמאל, משם תוכלו להגיע אליי. אם הקישור לא מביא אתכם אליי, חפשו "Miki Photographer", הגיעו לשם המשפחה שלי ומשם הקלידו את שמי המלא בתיבת החיפוש.

"אשתי אומרת שישנם שני סוגים של אנשים -

אלה שרודפים אחר ההנאה

ואלו אשר בורחים מהכאב.

...אלא שלא ניתן באמת לברוח מהכאב שלך.

הוא בתוכך, חי ונושם,

בועט ונושך,

חד וקהה.

בוער בך גם כשאתה ישן.

אני תמיד ער.

לעומת ההנאה, הכאב מאפשר תקווה.

אולי היום יהיה אחר?

אולי היום משהו ישתנה?"

(מתוך "הרכות שלפני החשיכה")

"שום דבר לא משתנה", היא לוחשת על הסירה באגם. "שום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה!" היא צועקת לפני שהיא מטילה את עצמה אל מיימי האגם. היא אינה יודעת לשחות.

גם אני כבר מכבר איבדתי את היכולת לשחות בין שיטפון המילים, המחשבות, הרגשות, הפחדים, התשוקות. וכאילו הגעתי אל חוף אי נידח, בלתי מוכר ובאותה העת זכור היטב - אני בוחרת להתבצר בו. לבדי. כל הכאבים, כל הכאבים כולם - של העבר, ההווה וגם של העתיד נשטפו הרחק מאותו חוף טרופי ובדיוני, נטרפו בין גליי הים הממשיכים ללוות אותי בסיוטיי לילה לילה. וכעת אני בבועת פלסטיק משומרת היטב, איש לא נוגע בי. עולם אגדתי ופנטזיונרי, שם המאווים והתשוקות מתעוררים בהרף עין. ובכל זאת, הנפש והגוף נפרדים הם. אני רוצה - אבל אני לא מסוגלת. הנפש חולמת על מגע יד, על ליטוף, על התגפפות איטית ואינטימית, גוף חולק בגוף. אך הגוף עצמו, זה המוחשי, נעול בביצתו ברוכסן מאיים, לו סוגר ובריח. לא אגע. לא אגע. לא אגע.

רק מבין נשמת אפי שואפת את הכאב, את ההוא. את ר' שכבר איננו מזמן, ואת זה שאיננו קיים באמת, לא באמת. תחליף אימבסילי פרי מוחה הקודח של ילדה בת שמונה שעולמה נגזל ממנה במאית השנייה. ריחות של ייאוש, תאווה, תסכול, כמיהה וכאב מתעטפים זה בזה, יוצרים תערובת מחשמלת. אני בוערת. כל הכאבים, כל הכאבים כולם. ובעצם הם בכלל אינם כולם. הרי אלה האחרים, של המציאות העכשווית, של הכאן והעכשיו, נשטפו הרחק ממני, ואני שבה לזרועותיו של הכאב הגולמי, הנושך והבוער, הבועט והשורט, החד והקהה, המלטף אליו אני מכורה. איני יכולה בלעדיו, לא באמת. גם בין שברי הצדפים על אי חלומותיי אני מתמסרת לצבתותם של הסרטנים והעקרבים הממתינים לגאול אותי משגרת יומי הקודרת. להרעיל אותי במיתה בדיונית. רק הם מסוגלים לפצוע את המעטפת הנוקשה שעטיתי על עצמי, מנקבים חורים חורים בבשרי השרוף.

אני מדממת על אי חלומותיי. ומעטיי מעטים הם שיודעים ויבינו.

I was bruised and battered and I couldnt tell
What I felt
I was unrecognizable to myself
I saw my reflection in a window I didn't know
...My own face

Bruce Springsteen\ Streets Of Philadelphia