בשבוע שעבר שודר תחקיר בתוכנית "קופסא שחורה" בהנחיית עמנואל רוזן (ועוד מישהי ששמה פרח מזכרוני) אודות קשירה במסגרות המחלקות הפסיכיאטריות - קשירת אדם אל מיטה בחדר מבודד כאשר קיים, לפי ראות עיניו של הצוות המטפל, חשש לפגיעה של המטופל בעצמו ו/או בסובבים אותו. כמי שבילתה זמן ניכר במחלקות פסיכיאטרית (אך האיר לה מזלה ולא חוותה את חווית הקשירה על בשרה) - מוכרות לי אותן זעקות שבר המתחננות לעזרה, אותו בכי תמרורים הנשמע לאורך מסדרונות המחלקה, אותן קללות מלאות תסכול, חימה וזעם. אותן יללות המתחננות למגע אנושי, ולא כזה של רצועות עור חורכות וכובלות. מוכרת לי גם האדישות הפושעת של צוות המחלקה, צוות שכל רצונו הוא במנת נמנום הגונה אשר לא תופרע, חס ושלום, על ידי אותן תחינות לרחמים, לחמלה אנושית, קבלה ותמיכה.

אני מצרפת את התחקיר כפי ששודר בתכנית, במלואו.

במוצ"ש הקרוב תופיע L.L.B המקסימה בתחקיר נוסף אשר ישודר גם הוא ב"קופסא שחורה" - הפעם יעסוק התחקיר ברשלנות הפושעת במוסד "איתנים" שכה רבות דובר עליו בעבר, על פציעה עצמית ועל ההתמודדות היומיומית כניצולת חווית קשירה. אני מעודדת אתכם לצפות בתחקיר, להביט אל אותן עיניים פצועות, מדממות עדיין כתוצאה מאותן פצעים ישנים וצלקות שטרם הגלידו. להביט אל אותן עיניים, ומאידך - להביט לאותו שד המחופש בתלבושות אחידות של מדי אחות ורופא, מדי מצילי חיים - בלבן של העין.

אני עצמי אעדר למספר ימים, אך הרגישו חופשי להשאיר תגובות, ואילו אני אגיב לכשאשוב.

נ.ב ובלי שום קשר - פתחתי את דף הפייסבוק שלי למעוניינים, והקישור אליו מופיע בצד שמאל. הצעות יתקבלו בשמחה

במעלה הרחוב אני נחנקת. לא העלייה היא שנוצרת את נשמתי, אלא הרעד שאוחז בי. הרגליים שכושלות בלגרור אותי הלאה. משרכת כפות רגליי, האדמה כבר לא תחתיי. העצים סביב השדרה הקטנה והשקטה פותחים במעגל ונעים לכל עבר, ראשי סחרחר עליי. אני מאטה את קצב ההליכה, תיקתוקיי העקב הגבוה מסבים צלילם לחריקת עץ על אספלט ישן. עוצמת עיניים. יבוא מי שיבוא. אחת בלילה. לא יבוא מי שלא יבוא. לא יבוא. הרי מי ירצה לתפוס אותך מאחור, חייזרית משונה שכמותך? התחנני, קראי, פתחי את מחשופך וחשפי את הפטמות. שבי לך על המדרכה ופשקי רגלייך המזוהמות. קראי לו שיבוא, לאנס בפוטנציה המחפש אחר טרף קל - יעבור על פנייך בלא משים. גם הוא.

שתיי הידיים אוחזות בראשי, ידיי לא שלי הן. הפן כבר לא חשוב, פורעת את שיערי בציפורניי האדומות, המשוועות להמיס את הלק הבוהק ולהזילו על פרק היד השמאלית. היא נקייה מדי, אני חושבת לעצמי. ראויה למנת הקרעים שלה, למנת האנדורפינים המשתוללים. את לא תרגישי, אני מזכירה לעצמי. בפעם שעברה, אני נזכרת, כשלתי בלחוש את תער הסכין היפנית על עורי הדק. ופרציי דם קלחו, ואת לא ידעת. הבטת, ולא ידעת. לא הייתה זו ידך שלך.

הראייה מטשטשת בעת ששקיות הדמעות פורצות סכר, והבכי וקולות הצרחות אינם נשמעים אל מבעד לחלונות המכונית. סקינלס אחת צורחת, מציצה מן המראה האחורית, וסקינלס שנייה מתיישבת במושב שליד הנהג. שתייהן צורחות, ואיני שומעת דבר. מטורפת! מטורפת! מ-טו-ר-פת!!! את מטורפת, מגוחכת שכמותך, אפס אחת מטומטמת! היא עוברת לקלל אותי באנגלית. גוד-דמיט, יוּ אידיוט! אף אחד לא אוהב אותך! אף אחד לא אוהב אותך! למה פרשת את הידיים לחיבוק לאותה אחת שאת בכלל לא מכירה?! למה?! מטורפת! CRAZY! LUNATIC! LOSER! LOSER! LOSER! פתטית שכמותך! חתיכת אפס מאופסת! את לא יוצלחית, חתיכת אידיוטית מגושמת! תהרגי! תהרגי כבר את עצמך, טינופת מסריחה! עכשיו! עכשיו! אין טעם, את לעולם תישארי לבד! אני שונאת אותך! - סקינלס השנייה שומרת. את לא יודעת על מה את מדברת, היא עונה לסקינלס הנסערת. לא! לא! לא! את לא תתני! את לא תתני לתעתע בך, את יודעת את האמת! את אהובה! אהובה! וכן, יש אנשים שאוהבים! אל תקשיבי לה, אל!

אני מתופפת על ההגה, רועדת, עוצמת עיניי ומושכת בכתפיי, מניעה את ראשי לשלילה, לא, לא. מכוניות עומדות בצדדי כאשר אני נעצרת ברמזור, וסקינלס האחת מעודדת ללחוץ בעוצמה על דוושת הגז הצייתנית ולחצות את הצומת. בראשי מהבהבות תמונות של זירת תאונה - החלק הקדמי של המכונית מעוך כולו. אותי אני לא רואה. מה קרה לי? בין חילופי הדברים אני תוהה האם אותם נהגים העומדים לצידי מבחינים במטורפת היושבת בכסאי. אולי חושבים ששתיתי, אולי שאני בטריפ אחרי שהזרקתי, או הסנפתי, או עישנתי. בכל זאת, יום שישי לפנות בוקר. אולי ישבתי עם חברים וציחקקתי עד לא ידעתי די. הם לא יודעים, אני חושבת, שאין לי חברים. שאני זרוקה ונטושה וגלמודה, שאני מתבודדת ביזארית. ואז סקינלס שיושבת לידי מתחילה למנות - יש את דובדבניל, ויש את ח', ואת taish, ואת א', ואת ל', ואת ש', ואת ר', ואת ד' - את רואה? את לא לבד! אבל את לבד, את כל כך לבד, ואין לך אף אחד, זועקת המפלצת מתוך ראשי. אין לך מספיק! אין לך מספיק! לדובדבניל יש יותר! לא, לא יגישו לך עוגת שוקולד מעוטרת נרות וישירו "היום יום הולדת". לא, לא תחלקי את מתנותייך עם שאר הבאים לשמוח בשמחתך. ולא, לא תשבו עשרה אנשים, או חמישה עשר, או עשרים, ולא יעשירו נשמתך הפצועה בחיבוקים אוהבים כשיקומו לשוב לביתם. ולא, ולא, ולא. כבר אמרתי לך? כבר אמרתי לך שאת זוהמה מטונפת ומוזרה? כבר אמרתי שאת מתאימה למחלקה הסגורה, בה יעטפו אותך כותונת משוגעים מפוספסת ויקשרו למיטה בכל פעם שתבליח צרחה מן הגרון? לא סיפרתי לך? לא סיפרתי שתגמרי ככישלון צורב ומהדהד לטלי שניסתה כל כך להושיע? זהו, אז עכשיו את יודעת. ואל תשלי את עצמך שלא.

אל תתני, אל תתני, אל תתני. אני מחזיקה לך את היד - הנה, הגעת הביתה. ליוויתי אותך הביתה. שמרתי מכל משמר. אני לא יודעת מי אני, וגם את לא בטוחה מהיכן צצתי. מי אני ששומרת על גופך, על היותך, על קיומך? מי אני שמחזיקה אותך אל מעל לקו האדמה בעת שהשדים בראשך מאבדים צלם אנוש? ומדוע אני מתעקשת על כך שתוסיפי לספוג את עלבונותייהם הלוחכים את הבשר? ומי אני שמוסיפה לומר - קחי את התרופות, קחי את התרופות, קחי את התרופות? מי אני שמרגיעה את השדים ומחבקת חיבוק חונק? את בוודאי שואלת - מדוע אני כאן? - כן, אני שואלת. אינני מבינה מה עושה כאן, אינני מבינה מיהי זו בתוכי שנוצרת את אצבעה על ההדק, מונעת ממני מללחוץ. אינני בטוחה מיהי זו העוצרת מבעדי לשלוח יד בנפשי.

אולי זו אני. והייתי רוצה לכוון את הנצרה אליה, אל המאבטחת הצמודה שאינה מאפשרת לתופת שבפנים, לתופת שמחוץ לדחוף אותי אל תוך התהום שעל ספהּ מתנדנדת חסרת שיווי משקל.

לכל מי שלא עלה בידו לצפות וביקש שאעלה את סרטון הריאיון ל - "ערב חדש" לבלוג - הרי הוא כאן, לפניכם.

אך ראשית, הערה קטנה אך משמעותית: נדמה שהרושם שקיבל דן מרגלית הוא שספרה החדש של טלי, "אחי הקטן והמצוייר" - נכתב אודותיי. אין זה כך.

נדמה שיהא זה מיותר, במקרה זה, לאחל "צפייה נעימה", אך בכל זאת...

תגובות יתקבלו - כהרגל - בברכה כאן.  

(תודותיי ל - Rat Park על העלאת הסרטון לאינטרנט!)

היום בצהריים הענקתי את הריאיון ל - "ערב חדש" (ראו פוסט קודם). עקב המהומות בגדה ידחה מועד השידור, ככל הנראה, למחר, יום שני, חמש בערב.

העובדים בחדר העריכה, העורכת והתחקירן נפעמו מהריאיון - אמרו שהייתי מצויינת, נוגעת ומרשימה. אמרו שאינם רוצים לחתוך ולו רגע, ולשדר את הריאיון במלואו.

הערב הוא צפה ב - "ערב חדש".

אני משערת בנפשי שיצפה גם מחר.

ומה צופן לו המחר הזה, שקרניים אדומות לו וקלשון? לא ידוע, לא ברור. באם יזהה אותי, אני משתדלת להכין עצמי לידי רעידת אדמה. בראשי כבר שומעת את הצרחות, את היללות, את הבכי וקריאות הייאוש, את המולת הקולות המעורבלים זה בזה, יוצרים כאוס ואנדרלמוסיה - את המלודרמה הנהפכת אט-אט לקבר המוני בעבור שלושה אנשים. את קברו שלו הייתי חופרת בעצמי.

חשבתי לחבל בכבלי הטלוויזיה, להחביא את השלט. אין בכך טעם - כל שלושת השלטים הנותרים יתאימו לצרכיו. אין מנוס, ויותר ויותר מתחוור לי שאת יריית הפתיחה שלי כבר יריתי - ואילו עתה נותר אך להניח לכדור השלג להתגלגל.

היממה הבאה עומדת להיות מורטת-עצבים באופן שלו לא נחשפתי מעודי. הפתיל החמקמק קצר לו, ואילו פצצת הזמן המתקתקת שועטת לעברי, קולות הנפץ כבר מהדהדים באוזניי.

ואמא? ואמא? אמא? אמא עליה מנסה נואשות לגונן? אמא אותה עוטפת בצמר גפן, ועתה מוציאה, אולי, להורג?

בפעם הראשונה אומר זאת, וכולי רועדת ונרעדת - אלוהים שבשמיים, עזור לי.

אני מתנצלת על שלא מספיקה לענות לכל התגובות והמיילים - אני מבטיחה לענות לכל אחד ואחת, אך אנא -להתחשבותכם אודה.

ותודה לכם, קוראים יקרים - ותיקים כמו חדשים - על כל האהבה שאתם מרעיפים עליי. אהבה שעוטפת כמו פוך קטיפתי ומלטפת את הנפש. תודה לכם.