קצת צחוק יפה לבריאות

ועם קרדיט לפירלה שמצאה. תודה!

דובדבניל כבר לא קוראת כאן. אני מבינה, אולי בפעם הראשונה, שהיא באמת לא רוצה כל קשר איתי.

חני קוראת כאן, אבל בשבוע האחרון לא שמעתי ממנה מילה. היא לא התייחסה אפילו למה שעבר עליי.

חברה נוספת התעלמה ממני אתמול בערב, כשביקשתי את חברתה בטלפון. שלחתי סמס - "ערה?" - ביודעי שכן. היא ערה עד שעות הבוקר המוקדמות. מסיבה כלשהי, היא בחרה להתעלם מפנייתי אלייה.

ר' כבר לא קיים עבורי. אמש קברתי אותו סופית כאשר התעלם ממני באי-סי-קיו. הוא היה שם, מול צג המחשב, פעיל, והתעלם מפנייתי אליו. אמרתי "היי". שאלתי אם פה. לבסוף סגרתי ב - "תודה על ההתעלמות. לילה טוב". היום עליתי שוב בכדי לבדוק אם השאיר הודעה - כלום. הוא בחר להתנתק ממני. הוא אינו קיים יותר.

י' בחר לשכוח את עצם העובדה שקבענו להיפגש, ומאותו היום לא טרח ליצור עמי קשר. גם הוא אינו קיים מבחינתי. מאסתי במשחקים שלו. מתקרב ומתרחק, מתקרב ומתרחק. די. מספיק.

לא נותר לי איש. אני עירומה ובודדה וכולי דואבת וכואבת את לכתם של היקרים לי.

לא נותר לי איש.

למען האמת, גם ביושבי לכתוב שורות אלה אני עדיין איני יודעת מה יבקע מן המקלדת. כן - מנחם בן הצליח לבלבל גם אותי. טרם היכנסו לאח הגדול - VIP, לא הכרתי את האיש. גם אחרי שלושה שבועות של בהייה במעלליו 24 שעות ביממה (כי לערוץ 20 - אני מודה - אני מחוברת באינפוזיה ישירות לוריד), אני איני מרגישה שאני מכירה את מנחם בן. גרוע מכך - אני איני יודעת כיצד אני חשה לגביו. מיום ליום, משעה לשעה, מצליח האיש הרב-גוני, הגאון ואין ספק - גם המטורף הזה - לבלבל אותי. מרבית הזמן, אני מוצאת את עצמי סולדת מפניו, מקולו, מהערותיו והארותיו, מגינוניו ומההרצאות הארוכות והמייגעות אשר אותן נאלצים לשרוד דיירי הווילה. בשאר הזמן - אני מוצאת את עצמי מרחמת על הזקן המסכן, המבודד והמתבודד, ותוהה מה לעזאזל עובר בראשו.

האסוציאציה הראשונה שעולה במוחי במשמע השם "מנחם בן" היא רוע. רוע צרוף. האדם שמפיו יוצאות פנינים כגון "משכב עם זכר הוא לי כמשכב עם עז" (לאמיר פיי גוטמן), "אין בך שמץ של מיניות" (למאיה בוסקילה), "את אישה גמדה, נמוכה, שוויצרית, פטפטנית ויהירה" (לפנינה טורנה) או "אתה בור מוחלט, נחות מבחינה רוחנית" (לגיא עדיין-אין-לי-מושג-מה-שם-משפחתו) מצייר בעיניי רוחי אדם סוציופת וצמא-דם לכל דבר. איש שיחפש את חולשותייך ונקודות האכילס שלך ואז ישלוף חרב לכיוונן וידקור עד ידמם מולו הקורבן קיטונות של דם. נראה אף שמנחם נהנה ממסוגלותו זו, וממצה אותה עד תום. הוא אינו יניח לוויכוח חרף התחננותו של הקורבן התורן למען יסתום פיו המפיק מרגליות, וישוב ויציין לעם היושב בציון כי שיקול דעתו "מעולה" הוא, העליון והנשגב מכל. המגלומניות של מנחם בן מתבטאת במיוחד בחדרו של האח הגדול, בו הוא שב ומכתיר את עצמו כ"האיש החשוב ביותר בווילה", ואינו מטיל ספק בנצחונו בגמר. מנחם בן הוא פרובוקטור בשקל ("האם את מקנאה בבר רפאלי?" - לעדי נוימן) אשר משתמש ביכולותיו השכליות על מנת לגמד ולפגוע, כל עת שהוא עומד על כך שהוא אך "רודף צדק ואמת" - בשעה שלמעשה, התקפותיו המתוכננות והאסטרטגיה המתוחכמת שבה הוא עושה שימוש בכדי להבליט את דמותו הינן שיקוף של צביעות במטרה למשוך את עין הקהל - ובהצלחה רבה, כך הוא יודע היטב.

במשך שהותו בווילה, הצליח להסתכסך בן עם אחרון הדיירים - אפילו את שימי תבורי, תומכו בתחילת הדרך, הצליח להוציא מכליו, ולהסית כנגדו את המחנה שיצר לעצמו. בתחכום רב, מצליח בן להפוך לאייקון בדמותה של החברה הישראלית, אשר עליה נראה כי הצליח להתחבב. ומדוע זאת? אולי מפני שהקהל בבית, עליו נמנית שפכחתם הנאמנה, מצליח לסלוח לו פעם אחר פעם. חזותו הנעימה והמשכילה, יכולת ההקשבה שלו כמו גם יכולתו להפוך עורו ממיזנטרופ לזקן חביב ומכין תה וקפה לשאר דיירי הבית, אדם שנוהג רבות להסתודד לו בחצר הבית במשך דקות ארוכות ולגרום לך לתהות במה הוא מהרהר - אף מעצימה את האימפקט של בן על הצופים בו ובהתנהלותו. האם מדובר בגאון שטני - או זקן מטורף? ואולי שנייהם בו יחדיו? הרי ידוע הדבר כי גאונות וטירוף הולכים שלובים יד ביד. מוכר וידוע הסיפור על בנו של מנחם, קוקי, אשר אובחן כסכיזופרן. בן, אשר יצא כנגד הממסד הפסיכיאטרי (כמו גם כנגד איידס, טיפולים לסרטן ובעצם כל דבר שהוכיח המדע בעודו דובק בערגה לספר התנ"ך שבידו), סיפר בגאווה לכלי התקשורת כי בנו "נרפא" דרך פלא ללא עזרת תרופות פסיכיאטריות. ידוע גם שסכיזופרניה עוברת בתורשה - ומכאן אפשר להבין את קוקי, אשר נראה כי ירש את הגנים המטורפים של אביו. מנחם (שהכול, אגב, "קסום", "מופלא" ו"יפהפה" בעיניו) מוכיח פעם אחר פעם את היותו לוקה בשגיונות (ע"ע "שטיפת העיניים" לפי קהלת) ועל כן מצליח להוציא ממני רגשי חמלה ורחמים, בניגוד עז לרצוני.

אין ספק - מנחם בן כבר הוכתר ה"יוסי בובליל" של עונת ה - VIP. הוא סלל את דרכו לגמר כאנדרדוג, אולי כמי שמצליח לבדו להמאיס את חן הסלבריטאות תאבת ה"הרמוניה, יופי ואהבה" (שוב, ע"ע אמיר פיי גוטמן ומאיה בוסקילה, אשר אותם סילק מדרכו בקלות ואף הביע את מורת רוחו על כך ששני מתחריו הראשיים הודחו, וכי עתה אין לו עוד מה לעשות בבית האח הגדול) על הצופה ההדיוט. וכולנו אוהבים אנדרדוגים. כולנו גם צמאי דם ומריבות - וככל שירבו - הרי זה משובח. ובעת שמנחם מספק לצופה הצמא למעט אסקפיזם ובידור רבים מאלו - אין ספק שהבית היה שומם - שלא לומר משעמם להחריד - בלעדיו. אלמלא בן, ייתכן והיינו נאלצים לספוג שיחות סמול טוק'ס וצחקוקים מלאי הערצה וחיבה הדדית אל תוך הלילה - ואבוי, אבוי לנו לו היה קורה.

לסיום, אני בהתלבטות ביני ובין עצמי בין אם להודות לבן על מעלליו ועל העניין שהביא לבית האח הגדול, ובין אם להמשיך לנטור לו על כל מה שאני עומדת בנחרצות נגדו - חוסר כבוד מוחלט של האדם שמולך, רמיסתו, הולכתו שולל (כפי שהסביר זאת דודי מליץ: "הוא מוצא את האנשים שאינם נפגעים ממנו, מלטף ומלטף, ורק אז, כאשר נדמה כי ריכך אותם די הצורך - או אז הוא שולף את הסכינים") ופגיעה במקומותיו הרכים והפגיעים ביותר. די במעשיו של מנחם בן עד כה בכדי להבין שהאדם הוא ערפד ערמומי ונחשי - ובו בבעת - ניתן גם להבין שבאדם עם לקות נפשית חמורה עסקינן.   

אז לסמס או לא? עוד נראה, אני מניחה. בגמר, זה בטוח - עוד נראה אותו.

את הקטע הבא פירסמתי אתמול, ואז הורדתי מחמת הבושה. הוא עשה עליי רושם של יותר מדי סליזי. אבל שיהיה - אני משחררת אותו, שוב. יהיה מה שיהיה. היו אתם השופטים

*מכחכחת קלות בגרוני*:

ובכן, עם ישרא-בלוג היקר - היה זה עוד יום שטוף-בטלה אותו העברתי בחוסר מעש במיטתי. בעוד הגשם מרקד על חלונות התריסים במרפסת, ובעודי שקועה בחברי האח הגדול ניגשים אל ארוחת הצהריים-שאחרי ארוחת הצהריים (רבאק, כמה אפשר לטחון?! ) - אירע דבר מופלא ומרגש שאותו חשבתי לחלוק עמכם, קהל קוראיי הנאמן.

מסיבות בלתי מובנות בעליל (בהתחשב ביובש המדברי ששכן כאן בשנה-שנתיים האחרונות, ומיד תבינו למה אני חותרת), טיילה לה ידי אל אזור חלציי (כן, נו, שם. ואל תעשו לי את הפרצוף הזה!) והפיקה (*קול תופים*) - כן, כן...

אורגזמה!!!

וכך היה - תוך שאני משתעבדת אל תחושת העונג הממכרת והזכורה לטוב (וכאן המקום לציין שמסתבר שקיימים יתרונות לכך שעצב השמיעה של אמא נדפק או-אז, בתאונת הדרכים הגדולה) וממצה עד תום את תחושת האקסטזה העצומה המלווה בפנטזיות פראיות על מי אם לא ר' שלי - שתמו להן שנתיים תמימות (אם לא יותר!) של מוות קליני אימתני של הליבידו שלי! וו-הוו!  

רק אחרי שעה של התפתלויות מותשות במיטה (אני לא בכושר, מודה...) הצלחתי להקים את עצמי אל הסיגריה שאחרי.  

זהו. שלא תגידו שאני לא משתפת גם בחוויות הטובות!!!

ולחיים האמיתיים אני חוזרת, אממ...בקרוב. תנו לי את החמש דקות האלה...?