Saturno\ Francisco Goya

לו הייתי צריכה לבחור בפיסת אמנות אחת שנגעה בי במיוחד ושהותירה חותמה עליי - הרי שתהא זו יצירתו של פרנסיסקו גויה - Saturno.

לפני שנים מספר הגעתי לספרד עם משפחתי במסגרת טיול מאורגן. מוזיאונים, קתדרלות וארמונות עתיקים למינייהם לא דיברו אליי כלל - אמנות כשלעצמה טרם חילחלה בזמנו אל תודעתי. לימים, תותיר רושם שלא ימחה, ותחשוף את הרבדים העמוקים יותר שבי, שבאותה העת נדמה כי רדומים היו. אני זוכרת את הרגע המדוייק בו תפסה עיני את תמונתו זו של גויה - היא הוצגה כאחת מתוך אוסף ציורים של זה האחרון אשר עסקו בטירוף, ביצורים מקבריים אחוזי שיגעון. רדופים, כמדומני. נעמדתי דום אל מול הציור ששבה אותי. צבעיי האש הזועקים, צבעיי עור אדם הרומזים לכיוון תת-אנושי, מפלצתי כמעט - ועדיין - עור אדם, אדם ככל אדם. העיניים שהפכו תלת מימדיות כמעט, הבעתה המשתקפת מהן מקרינה עצמה אליי. 

המבט. התרכזתי במבט. אימה צרופה, מצמררת.

עומק הטירוף. הנואשות הבולטת בקונטרסט מוחלט לגופה החסון-למראה של הדמות. האלמותיות הזועקת סיפור מוכר. נדמה שהוא חסר כל גינונים, פרימיטיבי למשעי. חיה רעה. בעיניי, הוא מכיל בו גרוטסקיות מהדהדת, עיוות פנאטי ורדיקלי שמפר בגסות צורמת לעין כל מוסכמות כללית בנוגע לטבע האדם שכל צעד מעבר לה ייחשב לטאבו, ובו בזמן - חוסר ישע שנתפס בעיניי כמעורר חמלה. 

את מי אני רואה בציור? את אבא? אותי? ומי מבין שנינו מצוי בעמדת כוח, נוגס באחר? מי מאיתנו מכרסם בתאווה קניבלית את השני?

והטירוף - האם יתקבל על הדעת? האם מאחורי טמטום החושים מסתתרת חולשה ברת קיימא שממנה אין להתעלם, ושעולה בקנה אחד עם מעשה הזוועה?

ואיך זה, איך זה שמוצאת יופי וקסם במקום בו הכיעור כה דומיננטי?

ארבע ורבע בצהריים. התעוררתי לפני שעה לקול ויכוח - אותו ויכוח ישן ועיקש: האוטו המחורבן. לפני שנתיים עברנו אני, אחותי ואמא שלי תאונת דרכים שהייתה קרובה להרוג את כולנו. נהגתי אני ב – BMW  '89 הישנה שמכר (כן, מכר) הפאקקט לאמא שלי בארבעים אלף ₪, כאשר במציאות שוויו לא עלה על 20, מקסימום. מאותו יום לא נהגתי. אותו ויכוח ישן, אחותי מנסה שוב ושוב ללא הצלחה – הוא לא ירשה לגעת באוטו שלו. לא לי, לא לה. שמעתי שוב את הקול מעורר-הבחילה שלו, המגעיל, הדוחה, מתחנחן לו לאחותי - לא, אין ביטוח, רק-אם-אני-באוטו-איתך וכל שאר הבולשיט המוכר לעייפה. לאמא יש כסף, אמא תקנה לכן אוטו. לא הייתי מסוגלת לשמוע את אחותי מתחננת, לא יכולתי. לא יכולתי לשמוע את הקול הזה שלו מבלי לרצות להקיא. אני רועדת. רועדת מרוב שנאה, רועדת מרוב רצון לחנוק אותו.

ריחמתי עליו שוב ביום השואה. הנחתי לחולשות שלי להשפיע עליי, כמו תמיד. ריחמתי עליו כי ישבנו שלושתנו - אני, אחותי ואמא שלי - ביחד, מול המחשב בסלון, מוציאות דפיי-עד מאתר "יד ושם" בשביל ו' – חברה הטוב של אמא מצ'כיה (ארץ הולדתה), האהבה הראשונה שלה - הכי גדולה שלה. ולמרות שלימים הקימו שנייהם משפחות - הם עדיין אוהבים, ממש כמו אז. היא יודעת, היא מודה. היא עדיין אוהבת אותו - והוא עדיין אוהב אותה, כל כך. ואני ואחותי - אנחנו אוהבות כל כך את ו'. למרות שלא מצליחות לתקשר איתו רבות (אני יודעת לומר "דיוקויו מוצקרט" בצ'כית – תודה רבה, ו – "פרסימ" – על לא דבר. והוא, גם הוא יודע לומר "תודה רבה" ו – "על לא דבר" – בעברית. וכך אנחנו. אני מודה בצ'כית, הוא משיב בעברית. הוא מודה בעברית, ואני משיבה בצ'כית) - המבט האוהב בעיניו הכחולות, הרכות, אומר הכול. הוא אוהב את שתינו, אנחנו כמו בנותיו שלו עבורו. ואני, אני רואה אותו כאב, ואוהבת אותו כאב. כל כך כל כך. הוא כאן, בישראל, ויגיע לבקר ביום רביעי. אני לא יכולה לחכות. רוצה לחבק אותו חזק-חזק.

ריחמתי על הפאקקט ביום השואה. כולו לבדו היה, וברואי אותו מסתובב אנה ואנה בחוסר מעש, נגעה בי העצבות הזו שלו - הבדידות שוודאי מכרסמת בו, הגעגועים למשפחה הגרעינית והכמיהה למצוא כל שריד שאולי עוד נותר. חייכתי אליו, שיתפתי אותו. דיברתי איתו בעוד אנו מוציאות את הדפים מהאתר ומסדרות אותם, ובסופו של דבר הגענו לדבר על המשפחה שלו. הוא נתן לי כמה שמות, ואני החלטתי -

אני מוצאת את המשפחה של אבא. בשביל אבא. כדיי שאבא לא יהיה עצוב.

עוד באותו הערב התקשרתי לסוכנות חיפוש אמריקאית, בקליפורניה (שרידי המשפחה נמצאים כנראה בוושינגטון ו/או סביבתה), וביררתי איך בדיוק אני יכולה לפנות אלייהם. ריחמתי עליו, ריחמתי עליו באמת. ורציתי שלא יכאב לו. באותו הערב שמעתי אותו צוחק. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו צוחק מזה חודשים, וחשבתי לעצמי בסיפוק: תראי - באמת שימחת אותו.

והיום, היום קמה שוב אל תוך אותה השנאה המבעבעת בתוכי כמו שיקוי דליק במבחנת מעבדה. הכעס, הזעם, השנאה. הפאקקט ממציא תירוצים מדוע "הוא באמת לא יכול" לתת לנו לנהוג באוטו-היקר-המחורבן שלו שהוא בכלל מוכר, כי היי - המכונית כבר בת ארבע כמעט - שומו שמיים!!! חייבים להחליף למודל 2007!!!

פאקינג שיט, ואני ניסיתי למצוא את המשפחה המחורבנת שלו. בשבילו. אני מנסה לעשות בשבילו, לשמח אותו, לתת - והוא? מה הוא נותן, מה? חוץ מסיבות לרצות שכבר ימות, ימות, ימות? שיילך להזדיין. אני לא מחפשת שום משפחה ושום כלום, לא עושה בשבילו כלום. למה לי? כמה שהייתי רוצה לירוק לו בפרצוף המכוער והאגוצנטרי שלו. כמה, אלוהים.

ואני חושבת על ו', על כמה שהוא נפלא. אחותי ואמא נוסעות לראות אותו במלון בנתניה (הוא הגיע עם קבוצת צ'כים בטיול מאורגן של הסוכנות היהודית) - אני רוצה ללכת, מאוד, אבל לא יודעת אם אצליח לקום בבוקר, להיות ערנית מספיק במהלך היום. וביום חמישי - ביום חמישי תהיה הקבוצה בירושלים - ב"יד ושם" ובכותל - אמא שלי מצטרפת אלייהם. גם אני רוצה להצטרף - אני חייבת לראות את הכותל. מעולם לא ראיתי אותו, ויש בי את הצורך להיות שם, גם אם לא מאמינה.

ביום רביעי (יום לפני כן) הוא מגיע אלינו, הביתה. אני כל כך שמחה, רוצה לחבק אותו שוב. אני מתגעגעת המון. אמא מספרת לי שהוא קנה לי דובי - סוף סוף, מתנה ממנו שאוכל לחבק, שאוכל להתכרבל איתה בלילות.

כמובן שהפאקקט מקנא - שיקנא, שיאכל את משאבת הדם המקרטעת שלו. ביום רביעי אני עומדת להרעיף על ו' חיבה כפי שמעולם לא הרעפתי. והוא יראה, המטומטם הזה. הוא יראה עד כמה אפסי הוא בשבילי, ועד כמה אני אוהבת את ו'. זו לא תהיה הצגה, בשום פנים ואופן - אבל כן, אדאג שהפאקקט יראה, וירגיש, ויכאב. אני אכאיב לו הכי חזק שרק יכולה.

דיברתי לבד עם אמא. לו רק, אמרתי לה - הרי אתם אוהבים האחד את השנייה, את ו-ו'. מעולם לא הפסקתם לאהוב. והיא מאשרת. לא מזמן היו דיבורים על כך שו' יעלה ארצה. היא אמרה לי, כששאלתי אם יגיע: הוא לא יכול לעזוב הכול ופשוט לבוא. יש לו שם משפחה - אפילו שדיי מנוכרת. יש לו בת זוג - למרות שיכל להסתדר בלעדייה. יש לו את הקצבה שלו, את העסק, הכול. הוא לא יכול. אבל שאלתי את אמא, בכל זאת - ותיאורטית? נניח והיה בא, אמרתי לה. היית מקבלת כל כך הרבה אהבה, חום, כבוד. וגם אנחנו, אני ואחותי. תארי לעצמך, אמא! ציירתי לה ולי תמונה כל כך יפה. משפחה אוהבת. היא אמרה שלא, זה בלתי אפשרי. והתעקשתי - סתם, נו, שאלה היפותטית לגמרי. ואם הוא היה מגיע לכאן, לחיות? היא אמרה לי, אחרי דקה מאומצת של מחשבה, שאני שואלת אותה שאלה קשה מאוד. שאלתי שוב - לא היית רוצה? ואז היא אמרה: כן.

היא רוצה את ו', והוא רוצה אותה. יכל להיות כל כך יפה, אני חושבת. כל כך...אחרת. כל כך טוב יותר. ואני חושבת לעצמי - מה אם אצליח, איכשהו, להעביר לו' את הרעיון? לספר לו שאמא עדיין אוהבת אותו, לספר לה שהיא הייתה רוצה להיות איתו, ושרע לה כל כך עם הפאקקט? מה אם הייתי מספרת לו על הסבל שהוא מעביר אותה, אותנו? אולי ירצה להושיט יד, להושיע?

אני יודעת שלא מציאותי. ואז, אז אני חושבת לעצמי - הפאקקט כבר בן 70. כמה זמן עוד נותר לו? לא הרבה, מן הסתם. ומה אם אחרי שיתפגר, יוכל ו' לחיות עם אמא? להיות איתה?

להיות איתי?

לא מצליחה לצאת. סליחה.

זה מה שאמרתי לה. לסבתא שלי. הייתי בת שלוש. ניסתה לקלח אותי, נכדתה האהובה.

זה מה שאמרתי לה, לסבתא היקרה שלי. לסבתא הגיבורה שנשאה גופות מרקיבות על עגלות מתים במחנות ריכוז. טרזיאינשטאט. דכאו. אושוויץ. 

זה מה שאמרתי לה, לסבתא הנהדרת שלי. נפש יפה ועדינה, נפש יפה ופצועה.

אני לא יודעת למה אמרתי, סבתא יקרה שלי. אני לא יודעת מדוע תקפתי, כך סתם, בלי שום סיבה. אני מצטערת שפגעתי בך. לו יכולתי לנשק את דמעותייך - אחת אחת במורד לחייך - הייתי מנשקת. ולו יכולתי לאחוז בך רק עוד פעם אחת - הייתי מצמידה את גופך אל שלי, מצמידה ולא מרפה. אני אוהבת אותך כל כך. ואני מתגעגעת.

סליחה, סבא, על שלא שאלתי יותר. סליחה על שהסכמתי לשתיקתך. סליחה שלא חיבקתי יותר, שלא אמרתי שאוהבת. סליחה שלא הקדשתי לך יותר מזמני. אני רוצה לשמוע אותך שוב, סבא'לה שלי. דבר אליי שוב - עוד פעם אחת. רק אחת. אני מבטיחה שאקשיב. ספר לי על הסוד שאותו לקחת איתך לקברך - ספר לי על ד"ר מנגלה, על כיצד נאלצת לעבוד עימו בניגוד לרצונך. ספר לי על הכאב, על הפחד. אני מבטיחה לחבק. רק בוא אליי. בבקשה. רק פעם אחת. תן לי להרגיש אותך שוב. תן לי את ההזדמנות לומר כמה מעריצה, כמה אוהבת. חזור. יש כל כך הרבה שלא הספקתי לומר. חסרה אותך כל כך.

למשפחתי הענפה שלא הייתה לי ההזדמנות להכיר. למשפחה שהפכה עשן סמיך וכהה דרך ארובה אחת ארורה.

לעוד שישה מיליונים שהועבדו בפרך, שהוכו, שנורו, שנתלו, שלא עמד גופם בתלאות הדרך, שנשרפו חיים.

לא סולחת, לא שוכחת.