 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
חופשה
לרגל נסיעתי לים-המלח, הבלוג יצא לחופשונת קצרה עד ל - 29.4. כולי תקווה שאוכל אז לכתוב - המחשב קרס מספר פעמים במהלך הימים האחרונים, ולא מוסיף למצב הרוח, לצערי. אני מקווה שלא אאלץ לפרמט.
אני מקווה לשוב נקייה (מגלדי פסוריאזיס), רגועה ושקטה יותר. אני חושבת שיש לי שנה שלמה - אם לא יותר - לגרד מהכתפיים.
בינתיים - הרבה חיבוקים, והיו טובים.
| |
בלוג בחצי משרה?
אוקיי. אני יודעת. אני-יודעת-אני-יודעת-אני-יודעת.
לפני שנים (פייי! שנים, שנים) הייתי חברה באתר פורומים אמריקאי שאת המטרה שלשמה הוקם לא אזכיר מחשש לסקילה באבנים. נקרא לו X. הרבה משתתפים היו שם, באתר X, ובקרב הגולשים הייתה ידועה ומוכרת הבדיחה הבאה -
"That's it! I'm leaving X!"
התגובות שנתקבלו לכל הודעה דרמטית שכזו היו כולן לעגניות, שכן היה ידוע - כול-כול-כול-לם עוזבים את X, ויום למחרת חוזרים. חלקם לא שבו, אגב (וביניהם גם אני, לשמחתי), ועזבו כשהם מותירים מאחור גל עוקצני של תגובות מגחכות.
אז אני יודעת - לא כך הוא המקרה שלי. אמרתי, כתבתי - עוד ייתכן שאשנה את דעתי. אני לא מתכוונת להיעלם, בהחלט לא. ובכל זאת, ברגעים אלה בהם אני מחליטה לחדש את הפעילות הוירטואלית שלי במרחב הבלוגוספירי, אני מרגישה צורך להסביר עצמי, שמא חלילה יעוטו עלי הנצים. ואולי גם כך יעוטו. ואם כן - אחצה את הגשר כשאגיע אליו.
היומיים האחרונים היו מרגשים ועמוסים במיוחד עבורי, ולא פעם מצאתי את עצמי משוועת לגשת אל המקלדת ולספר, ולספר, ולספר. החזקתי את עצמי כי היי, מותק - אין כבר בלוג, שכחת? ולמרות התחושה המרה, נותרתי איתנה בדעתי.
אני חושבת שהשינוי וההחלטה שלא לסגור את הבלוג לגמרי הגיחו עם קריאת התגובות האחרונות של הפוסט הקודם. ריגשו אותי התגובות החמות שאיחלו לי בהצלחה בהמשך הדרך - כולן. באמת. אבל כשהגעתי לתגובותייהן של L.L.B ו - pema, שבחרה להיפרד במילים "היי שלום" - התעורר בי אחד השדים הפעלתניים ביותר שמאכלסת בקרבה נפשה של הגבולית - הפחד מפרידה, מאובדן. אין בי פחד ממאיר ממנו. ובחושבי על כך שיותר לא אשמע מאותם האנשים, מהבלוגרים והבלוגריות המקסימים/ות שאני כל כך אוהבת, באמת ובתמים - ידעתי שאני לא יכולה פשוט ללכת.
אז...סליחה. אני לא יכולה.
לא לגמרי.
התשישות שמסבה לי ההשוואה המתמדת, תחושת החובה שפיתחתי באשר לכתיבה, הפחד העצום מכישלון בעיני רוחי, ממיעוט תגובות, הכפייתיות שבה התנהלתי - כל אלה ועוד דחקו בי לקטוע את הפעילות שלי כאן, בבלוג. כי למה אני צריכה את כל זה? המתח, הלחץ, החשש המתמיד? אני לא.
ולכן - החלטתי לנסות את דרך הביניים. כבר אמרתי - כל כך הרבה יש לי עוד לומר. ובפוסט הראשון החלטתי שאצרח - אבל מיתרי הקול השחוקים והתשושים שלי עודם מתפקדים, פלוס מינוס, ואני יודעת שהם לא הפיקו את הצליל האחרון.
אנסה לקחת את הדברים באיזי. לכתוב כשבאמת מתחשק לי - גם אם יעבור פרק זמן של חודש בין פוסט אחד למשנהו. אני יודעת - מי שאוהב לקרוא אותי, ידע למצוא אותי כשאפגין נוכחות מחדש.
ואם בהפגנת נוכחות עסקינן - רציתי מאוד, בהזדמנות זו, לצרף סרטון וידאו שאני מקווה שידע לתרום ולהסביר, אולי, מאין מגיעה התשישות האיומה, המבעיתה הזו שמלווה אותי מדי יום ביומו ותורמת אף היא לקושי שלי לכתוב ולקיים כל סוג שהוא של אינטראקציה, וירטואלית או לא. אני לא בטוחה שהזכרתי כאן, בבלוג - ייתכן ולא, כי כאשר הדברים הופכים טריוויאלים כל כך הם מאבדים מייחודיותם ואולי אף מערכם - אני סובלת ממחלה שנקראת פיברומיאלגיה (Fibromyalgia) כמו גם מתסמונת התשישות הכרונית - (CFS) שתייהן "מחלות תאומות". הסימפטומים המשותפים לשתי המחלות הם תשישות איומה ומתמשכת שאין ממנה מוצא - וכאבים שונים, גם הם כרוניים - כאבי פרקים, כאבי שרירים - כאב מכל סוג שהוא ובכל איבר שהוא. הכאבים והתשישות בוודאי ובוודאי שאינם תורמים לתפקוד היומיומי הלקוי גם כך שלי - ומשליכים גם על היכולת שלי לחשוב, לכתוב, להתכתב. אני מנסה להעלות לגוגל כתבה ששודרה הערב בחדשות ערוץ 2 שתסביר במקומי - אך נראה שגוגל לא מעלים סרטונים כרגע. אמשיך לנסות, ואני מקווה להעלות את הכתבה בקרוב - כאן, או בפוסט המשך.
אני מסיימת לבינתיים, מתנצלת בשנית, מאחלת לכולם המשך חג שמח וממליצה שלא להגזים עם המצות 
| |
כיבוי אורות
לפני שנה לערך, כאשר פתחתי את הבלוג, גמרתי אומר לשפוך את הקרביים שזה מכבר התהפכו בי, והייתי נחושה בדעתי ליצור לעצמי פינה קטנה, גם אם וירטואלית - שבה אזכה להיות אני. אני ללא שם, אולי, ללא פנים - אבל מצויידת בשק הרגשות הכבד למדי שלי שאותם פיזרתי כאן. יכולתי רק לקוות שאעורר עניין - הן בתור נפגעת נפש שמעלה סוגיות שנויות במחלוקת, הן בתור אדם פרטי שתר אחר הקשבה, הבנה, תשומת לב ותמיכה.
ובמשך למעלה משנה - קיבלתי את מבוקשי. הכרתי דמויות חסרות פנים אמנם - אך חמות ואנושיות יותר מרוב הדמויות שזכיתי לחוות במסגרת חמשת החושים כולם. ואני מרגישה בת-מזל בעצם על שנזדמן לי להכיר אותן.
עוד רבות רציתי לספר - האשפוזים במחלקות הפסיכיאטריות, הפסיכולוג שפגע, יותר על הדינמיקה הפתולוגית שרוחשת לה בין קירות ביתי ומחוצה להם. הרבה שרציתי לאמר - וכנראה - כנראה, אני אומרת - לא יזדמן לי לספר. וחבל לי.
ומאידך - אני מרגישה צורך לתעל את האנרגיות המשמעותיות שהשקעתי בבלוג שלי לדרכים אחרות - אולי, ועל כך אני חושבת היום - בכדי להשפיע באמת - על השינוי לחול בי תחילה - בי ובסביבה הקרובה לי יותר מבחינה גיאוגרפית. אני מלאת מוטיבציה להשקיע בלימודים שלי וביצירת קשרים בין אישיים, בקבלה שלמה את העבר וההווה שלי ואת מי שהנני היום, ובתכנון הדרך האישית שמתווה לעצמי.
כך שאני הולכת לי לדרכי - אבל לא לפני שמודה לכל הקוראים, המגיבים והמנויים הנאמנים שלי, שקראו מילים שנקוו למשפטים ופסקאות - כולן משוועות לחום אנושי. תודה. תודה על מילות התמיכה, על האהבה שהרעפתם עליי, על תחושת השייכות שהענקתם לי. תודה על שקראתם אותי, על שהעצמתם את קולי. תודה על השיחות - אלה הקלילות יותר והקלילות פחות - שנשתרעו להן על גבי דפיי התגובות, ותודה על כל האי-מיילים.
אני סוגרת את הבלוג - אבל לא מוחקת. אמשיך לבקר כאן - אולי אצל אחרים, ובוודאי שאמשיך להתייחס לתגובות שאולי יגיעו.
ושוב - תודה-תודה-תודה. מי מכם שירצה, יוכל למצוא אותי בכתובת האי-מייל שהקצתי לבלוג. אשמח לשמוע (או להמשיך לשמוע) מכם!
אני מסיימת במילים שעימן פתחתי את הבלוג (טוב, נו. פוסט שני) -
"כמו שחפים עם ים
קרבנו, ונפגש.
הגלים יסחפו אל החוף
השחפים ימריאו אל על
ואנו ניפרד..."
סיונָרה, רבותיי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
