לא חשבתי שאצליח לעבור מאווירת יום הזיכרון לאווירה החגיגית של יום העצמאות, אבל DAMN - כרגע צפיתי במופע הזיקוקים הכי פאקינג מרהיב שבו צפיתי איי פעם (תל אביב? קטנה עלינו!!!), אז בכל זאת, ובלי שום התפלספויות מיותרות -

חג שמח!

(ועכשיו, ברשותכם, אני עוברת לעשות בייביסיטר על הכלבה המפוחדת)

כשאלש נפל, החבר הכי טוב של אמא, העבירו הוריו עץ מקריית שאול ושתלו אותו ליד מרפסת ביתם. העץ של אלש גדל, הפך ירוק, מוריק ומרשים. אלש, לעומתו, נותר בן 20.

אמא עוברת על ידו עד היום, מביטה בו וחושבת: "הנה העץ של אלש".

עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם.

ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים.

אני נושם, אני חבוק בזרועותייך
אני רואה בך בית חם ומשפחה
ואור בהיר בחלונות שאת פותחת
אני חופשי, אך אין לי מנוחה.

ילדים קטנים...

והרופא כבר מדבר על סוף הדרך
אבל אני יכול לשים לפחד קץ
עיני פקוחות בשביל לראות את השמיים
בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ.

ילדים קטנים...

מכל הימים בשנה, זהו היום שאני מחכה לו יותר מכל - יום הזיכרון. וזה אירוני, כי מבחינה אובייקטיבית - אני מתחברת יותר ליום השואה - שהרי כל משפחתי נספתה שם, במשרפות אושוויץ-בירקנאו. ואת מי איבדתי במלחמות ישראל? הקרובים ביותר שאני יכולה לחשוב עלייהם הם אמיר, בן-דודי, שהיה חייל בצבע קבע כשהתאבד ולכן נחשב חלל צה"ל, והמדריך מהקייטנה שנהרג בלבנון - אותו אני אפילו לא זוכרת. ובכל זאת, יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל ופעולות האיבה מקרב אותי יותר לסבל והמועקה היומיומיים יותר שלי. זה אגואיסטי מצדי, אני יודעת. לנצל כך יום שבו על כולנו לזכור את המתים - לחשוב אמנם עליהם, אבל גם לתעל את הכאב האישי אל תוך אותו נתיב דמעות. ואני, שלא בכיתי כהלכה חודשים, מצפה לפרץ הדמעות שיגיע עם עצם המחשבה על אובדן. הרי איבדתי אני רבים כל כך, רבים מלהזכיר את שמם. החל מאבי ואחָיי, ועד ר' ודובדבניל.

אני יודעת שזה יום משמעותי בשביל אבא, שנלחם בכל מלחמות ישראל (למעט מלחמת השחרור) ועוטה עליו עשרות עיטורי גבורה וכבוד. הוא היה שם אינספור פעמים, בשדות הקטל, הורג, והורג, והורג. פעם סיפר לאמא שפניי הנשים והילדים שרצח מלווים אותו בכל לילה ולילה. זהו אולי יום משמעותי גם לא', אחי הגדול, שאני יודעת ששירת בדרום לבנון. אולי גם הוא איבד חברים לנשק. אני מניחה שלא אדע לעולם.

בואו נודה - חתך אוכלוסייה גדול הרבה יותר כואב את יום הזיכרון. השואה היא משוא כאבה של הקהילה האשכנזית בעיקר. ואילו השכול - השכול מכה בכולם - באשכנז ובמזרח, בדתיים וחילוניים, בימניים ובשמאלנים. בכולם. אולי לכן אני מרגישה שיום הזיכרון כואב לי יותר. אבות, אחים, בנים. ובמובן מסויים - לא של מוות, אבל בהחלט של אובדן טוטאלי - איבדתי גם אני את אבי ואחי. ואולי לכן הכאב הוא קרוב יותר, בער יותר, שורף יותר. אבי הלום הקרב לעולם לא יהיה כשהיה, ואחי - הוא לעולם לא יהיה. ואני מודה - כאשר אני מאזינה לאחיות המבכות את אחייהן המתים ואת אבותייהם - אני מרגישה הזדהות. זוהי אולי חוצפה מצידי לומר - אבל כך אני מרגישה. אני יודעת שזה שונה - אני יודעת. אני מודעת לכך לחלוטין. אבל גם אני איבדתי. האם האובדן שלי לא שווה משהו?

מכל הימים בשנה, זהו היום שאני מחכה לו יותר מכל. השנה אולי יותר מקודמיו. יום השואה "אכזב" - פרץ הדמעות לא הגיע. אני מחכה לצונאמי הגדול ששואט בתוכי - שיצא כבר מתוכי, שיצא. כל הכאבים, כל האובדנים, כל הפחדים והאהבות שנגוזו - אני מחכה לבכות גם אותם. להספיד קשרים שנמחו מעל פני האדמה, להתגעגע לאלו שהיו ולא ישובו עוד, להתגעגע לאבא, לאחי, לכולם. להרגיש את האדמה שאני כה נצמדת אליה נשמטת תחת רגליי, להוציא את כל הרעל מתוכי. כן, זה אגואיסטי מצידי. כן, אני יודעת. אבל אם ישנו יום שבו מותר לכאוב, והכאב הוא לגיטימי ואפילו בגדר חובה מוסרית - האם איני יכולה לכאוב, ביחד עם הכאב הברור מאליו על הלוחמים שנפלו ועל האזרחים שנקטפו בטרם עת - גם את כאביי שלי? האם זה כל כך נורא ובלתי נתפס?

לזכרם...

התעוררתי עכשיו מאחד החלומות המופלאים ביותר שהיו לי, אחד מאלו שאני בטוחה שילווה אותי עוד במהלך היום. חלמתי שעברנו לדירה חדשה. ענקית. אבא סידר את המעבר. לעיתים אני חולמת שאני עוברת לבתים חדשים - אבל הם בדרך כלל אפלים וחשוכים, מפחידים. הבית הזה היה שונה. הוא היה יפהפה. בחרנו לעצמנו במהרה את החדרים שלנו, אני ואחותי. היא בחרה את החדר בקצה המסדרון, ואני את החדר מצד שמאלו של המסדרון, קצת ליד. מימין היה חדר מיוחד לכביסה (אני חושבת), והתחלתי מסדרת בו את הפסלונים הקטנים בצורת פיות ואת הנירות הריחניים האדומים בצורת ורדים על ארון המדפים שבצמוד לקיר. הכול הריח ניחוח טרי של עץ כהה. שוטטנו, אני ואחותי, בין חדרי הבית הענקי. הכול היה יפה כל כך - מעט לא מאורגן, אבל כבר תיכננתי איך אני מסדרת את הבית לפי טעמי, את הרהיטים, את חפצי הנוי. הכול היה שם - כל מה שאי פעם חלמתי עליו. חלונות שקופים עטפו את הבית, ונפתחו עם כל משב קליל של הרוח. חלונות אינספור. בעוד אני מסדרת ומתכננת, אבא הביט בי מאושר, חיוך מלא סיפוק על פניו. "נו? את אוהבת את הבית החדש?" שאל, ואני הנהנתי בחיוב והמשכתי לסדר. בשלב מסויים אני זוכרת שהגעתי לראות את החדר של אחותי, זה שבקצה המסדרון. הופתעתי לגלות שהוא גדול פי ארבעה מהחדר שלי. הייתה בו מיטה אחת גדולה צמודה לתקרה, ומדרגות מובילות אליה. הייתה שם ספה סגולה מהודרת ועוד ספה חומה מעור ששיוו לחדר מראה של סלון. היו שם עוד שלוש מיטות זוגיות - ארבע בסך הכול, ויכולת לנוע בין חלקיי החדר. היו שם גם דלתות צרפתיות מעוצבות עם וילונות אפורים חצי-שקופים, וכשפתחת אותן יכולת לצאת אל תוך שביל שהוביל בין מדשאות רעננות. כשאחותי הראתה לי שיש לה גם חדר ארונות גדול, התחננתי בפניה שנחליף חדרים. כמובן, היא סרבה.  אמרתי לה: נעשה אבן נייר ומספריים, שלוש פעמים. מי שתזכה - תקבל את החדר. היא הסכימה. אנ-דה-טה-רוּ-אה! - אחת אפס לטובתה. ושוב - אנ-דה-טה-רוּ-אה! שתינו הראינו נייר. אנ-דה-טה-רוּ-אה! שתיים אפס לטובתה. הבנתי שאני עומדת להפסיד, ואמרתי לה: "אם תתני לי את החדר, תוכלי לישון בו מתי שרק תרצי!" (הרי אחרי הכול, היו בו ארבע מיטות זוגיות!) היא הסכימה. התחבקנו ונפלנו מתגלגלות מצחוק, מאושרות, על אחת המיטות. היא נראתה קטנה. עוד עם שיער חום ארוך, כמו שהיה לה כשהייתה קטנה, ונדמה לי שהיא אפילו לבשה את הפיג'מה הישנה שהייתה פעם לשתינו - לבנה עם ציורי כלבים דלמטיים עליה.

 אני ואחותי, פיג'מות הדלמטיים

אני חושבת שאז פתחתי עיניים, והבנתי לראשונה שאני חולמת. אין בית חדש, מושלם. אין חיבוק ארוך ומתמשך עם אחותי. רציתי לעצום אותן בחזרה. לחזור אל תוך הבית החדש המושלם והנהדר שלי.

קמתי אל תוך סיוט. מחמת צנעת הפרט (לא שלי), אינני יכולה לפרט. אני רק יכולה לומר שאני חוששת חשש ממשי לחיי חָברה.

בנוסף, אמא התקשרה. היא במיון עם אחותי. יש לה אבצסט ברגל, וצריכים לנתח אותה. זה הניתוח הרביעי שלה (אחרי תוספתן, סינוסיטיס, וגידול בברך). אני לבד בבית, תוהה איך לעזאזל אני מתמודדת עם הכול.