 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
הקלות הבלתי נסבלת של החיים
שתיים עשרה לערך בצהריים - אני מתאפרת לי בחדר האמבטיה לקראת יום עבודה לו מצפה בכליון עיניים, ואמא מתקתקת על מקלדת המחשב בסלון. האחות שקועה בשינה עמוקה, ושום ענן סערה לא מתריע מפני השקט שעתיד להיקטע באיבה.
דפיקות על-גבול בעיטות בדלת הכניסה, צרחות אימים. אמא מבוהלת, רצה לפתוח את הדלת. מחדר האמבטיה אני יכולה לשמוע את ההתנשמויות הכבדות שלה, של גברת כהן, השכנה מהקומה השישית. היא מסננת "גז" ו - "אמבולנס" מפיה, בוכה ללא שליטה. עוברות אך דקה אחת או שתיים עד שאני מבינה מה מתרחש - מר כהן הסתגר בדירתם המשותפת, ועתה נודף ממנה ריח חריף של גז.
תוך שגברת כהן ממשיכה ליילל ולצרוח לסירוגין, אמא מחייגת למגן דוד אדום ומזמינה אמבולנס. למוקדנית היא מסבירה בקור רוח שמצליח להפתיע גם אותי שהשכן נעול למעלה, לא עונה, ריח של גז מסביב. כנראה ניסיון התאבדות. גברת כהן יודעת. גם אמא יודעת. גם אני.
"אבל למה?", אני שואלת את אמא בלחש לאחר שגברת כהן חוזרת לקומה השישית ומתדפקת נואשות על הדלת, קוראת "פטיש! פטיש! מישהו!" - אולי גברת כהן מגזימה? אמא מסבירה בשקט שלא. "זה היה צפוי", היא מוסיפה בעצב, "הוא היה מאוד חולה."
זעקותיה של גברת כהן מהדהדות בחדר המדרגות. אני מקשיבה להן, קפואה כולי, בעודי ממתינה בבית. אמא עלתה לשמור על גברת כהן חולת הלב - כבר חודשים שלא יצאה את ביתה. צלצול ממד"א - אני עונה, עונה שוב לשאלות המוקדן ומאיצה בו לשלוח את האמבולנס המחורבן. כבר בדרך, כבר בדרך, הוא אומר. ואני, אני חוזרת להיצמד אל דלת הכניסה הפתוחה קמעה (בכל זאת - צריך לשמור שהחתולים לא יצאו) ולהקשיב לזעקות השבר. כל מילת תחינה שמשגרת גברת כהן אל חלל האוויר השבה אליה ריקם נחרטת על העור, כל השתנקות בכי חנוקה מצמקת אותי, מכווצת עד כדי כאב פיזי ממשי. פיק ברכיים, רגליי ג'לי.
לרגעים חטופים הכול מרגיש קצת כמו בסרט דרמה עתיר שבחים. אני נזכרת כיצד כל התסריטים הללו מבוססים על המציאות העגומה הזו, השבורה הזו, הנאנקת - הטקסט מוכר, ידוע וכמעט צפוי. איך עשית לי את זה? איך עשית? - היא גועה. תפתח לי, תפ-תח! אל תעזוב אותי! מה אני אעשה? מה? מה?
אני לא יודעת מה גברת כהן תעשה. אני לא יודעת איך תמשיך בלעדי הבעל האהוב אשר בידו אחזה תמיד, אינה מרפה לרגע. הזוג הותיק שצועד יחדיו לאיטו מחניון הבניין אל המעלית, שולח חיוך וברכות יום טוב, שואל לשלומי, לשלום אמא, לשלום אחותי. הזיכרון הפסטורלי מתחלף בשקית שחורה כרוכה בסרט צהוב, כמו שמראים בחדשות הערב, עוטפת גופה על אלונקה מוקפת בפרמדיקים.
למטה, אורות משאיות הכיבוי, האמבולנסים וניידת המשטרה מהבהבים ומזמינים עוברי אורח סקרנים לעצור ולשלוח מבטים פולשניים אל עבר כניסת הבית. גברת כהן כבר למטה, עוד כמה דקות תפונה בניידת טיפול נמרץ. אני מכוונת זוג עיניים פעורות ושואלות אל כל כבאי ופרמדיק שחולפים על פניי - להפתעתי, גם על פניהם המנוסות, לכאורה, אני מגלה סימני דאגה וחשש, אולי גם פחד. הם מביטים בי בחזרה ומהנהנים בשלילה. אני ממשיכה לעמוד שם בעוד אמא מחבקת את גברת כהן הבוכייה, מנסה להרגיעה, אז מתקרבת ושולחת יד מלטפת גם אני. היא לא רואה אותי, גברת כהן. היא לא רואה אף אחד. מהקומה השישית קרסה בן רגע אל תוך קרקע בוצייה, וממעמקי הביצה אין היא רואה דבר.
אל תוך שביל שנוצר עבורו מגיע מר כהן על כסא גלגלים - מראהו מטושטש, פניו חיוורות - ואולי טוב שכך, שכן אין הוא מבחין בשלל המבטים נוטפיי הרחמים הנשלחים אליו מכל עבר. בעוד הוא מועלה אל האמבולנס רוכנת עליו אשתו, מסרבת להישמע לבקשות הפרמדיקית שמפצירה בה לעלות אל הניידת שהוזמנה במיוחד עבורה. עוד מבט, ועוד ליטוף, ועוד נשיקה.
אני ואמא שלי מלוות במבטינו את הניידות המפנות אט-אט את הרחוב הקטן. "הקלות הבלתי נסבלת של החיים, הא?" - היא פולטת באירוניה אל עבר שכן נוסף שאיבד את אשתו למחלת הסרטן לא מכבר. הוא שותק לרגע, ואז מפטיר - "אני מאמין בזכותו של אדם למות בכבוד".
ובפעם הראשונה, כשפניה המעונות של גברת כהן צרובות אל מולי - אני חושבת שאני חולקת על דעתו.
| |
אפוקליפסה עכשיו
שרשרת הסיגריות שאני שואפת בצמא אל תוך ריאותיי (אוי, השבוע חתמתי על כרטיס אד"י. ומפה לשם, אני חייבת לתהות מי יהיה הנואש שיבקש את אותן הריאות הרקובות שלי, את העור הפסוריאטורי, את הכבד הנוטף כימיקלים או את הקרניות הבלתי-מתפקדות שלי. וכאן הייתי זורקת קלישאה קיטשית על הלב, אבל אני חושבת שעדיף יהיה אם אמנע) מסרבת להמריץ את הדם וליצור בי תחושה של חיות-מה. גם הקפאין שבבקבוקי הקולה שמחסלת אחד אחר השני נדמה שמרים ידיים לנוכח התשישות העצומה שמלווה אותי בימים האחרונים, בתוספת דגש מיוחד על היום.
ולמה היום? אתחיל עם החדשות הטובות (שאותן אני עדיין לא מעכלת, דרך אגב) - מצאתי עבודה. או שיותר לי לומר, ליתר דיוק - שהעבודה מצאה אותי? לפני כמה ימים קיבלתי הצעה מהמדריכה הנפלאה שלי שמלווה אותי במהלך הסטאז' במכון להתחיל לכתוב דוחות עסקיים עבור המכון (להזכירכם - שפחתכם הנאמנה זה עתה רק החלה את תקופת הסטאז'). האמון שמביעה בי המדריכה שלי וכמוה גם המכון, אני משערת (היא קיבלה אור ירוק מחנה קורן, לא פחות), כמו גם רצונה לשלב אותי במסגרת המכון כעובדת לכל דבר הוא גדול מכדי שאבינוֹ. מדובר באתגר אינטלקטואלי של ממש - אתגר שעימו אני אמנם נחושה בדעתי להתמודד כמיטב יכולתי, ועם זאת - כלל לא בטוחה שאני מסוגלת. המוטיבציה הבוערת שבי ממלאת אותי בכוח ואנרגיות - ועדיין, אני חשה מנועה מלהרהר בדבר הפוטנציאל שנאמר לי שוב ושוב שגלום בי ולהחליט האם קיים או שמא לאו. הרבה לפני כן - אני תוהה, ביני לבין עצמי, אם יש בי את הכוחות הפיזיים בכדי לקיים אורח חיים חדש שכמותו לא ידעתי מעולם. אורח חיים שכולל קימה יומיומית, מגע חברתי, סדר יום של ממש. אני כולי נרגשת, אני מוחמאת, גאה ומלאה תקוות לגבי המשך השהות שלי במכון, ויחד עם זאת - מוצפת ע"י תחושות של פחד, חשש וספק.
במסגרת אותו הסטאז' שאני עוברת, ניתנת האפשרות לכל אחד מהסטודנטים להעביר שאלון אבחון (הכולל כתבי יד ומבחני ציור שונים) לקרוב או קרובה, ולהביא אותו/ה לייעוץ אישי שניתן ע"י אחד הסטאז'רים. הראשונה שעלתה במוחי הייתה אחותי, ואכן - אחר שכנוע ולא מעט ניג'וסים - הסכימה האחרונה למלא את הטפסים ולהגיע לייעוץ. בדיעבד, אני תוהה אם היה זה הדבר הנכון לעשותו. כתב היד ומבחני הציור (שזיעזעו אותי ואת כל שהביט בהם ברמת המקבריות והמורבידיות, קבורה בחובבניות תחת מעטה צייצני ועליז להפליא) חשפו שגם היא - כפי שתמיד חשדתי - נפלה קורבן למעשים מגונים מצד תורם-הזרע. כן, אני יודעת - גרפולוגיה היא לא מדע מדוייק. אני יודעת גם, מאידך, שאותם גרפולוגים בהם אני מאמינה ושאותם אני מעריצה הם בעלי יכולת ספקטקולרית להפריח חיים ולהאניש כתבי יד באופן שמפתיע אותי בכל פעם מחדש. טביעת העין, החדות ויכולת הניתוח, הדיוק בו הם קוראים - תרתי משמע - את האדם שבפניהם ניצב כתב ידו - הוא כזה שמותיר אותך פעור פה.
סטאז'רית טרייה ואומללה שכמותי - אפילו אני מצליחה להבחין באלמנטים הפאליים הכבדים שבכתב ובציורים, במצוקה הנשקפת, בחומות ההדחקה וההכחשה. ואני הרי יודעת, יודעת על פעם אחת לפחות בה נגע בה. אני יכולה לשמוע אותה גם עכשיו, את אחותי בת העשר, לוחשת - "אמא, אבא שיחק לי עם התחתונים" - ומצטמררת מחדש.
את העימות עם אותו מידע הרסני-בפוטנציה מתכננת המדריכה שלי לערוך בארבע עיניים עם אחותי לאחר שיסתיים הייעוץ - אז תבקש להישאר איתה לבד בחדר, ותנסה לשכנע אותה לגשת לטיפול.
אין ספק שאני ניצבת בפתח תקופה חדשה - דבר לא יהיה עוד כשהיה. בין אם תקבל אחותי את הדברים בין אם לאו - זו עומדת להיות סופת טורנדו מטלטלת במיוחד. היא עלולה להתפרק, היא עלולה להפנות כלפיי אצבע מאשימה ולנטור לי על כך שלא הכנתי אותה, על כך שלא הגנתי עליה מפני קן הצרעות הזה אליו אני מכניסה אותה. אני יכולה לחשוב על מאה תרחישים שונים - האחד מפחיד יותר מהשני. בסופו של יום אני מודעת לכך שמכאן, מכאן נותר רק להתמודד עם מה שיילד יום.
ולקינוח - מצאתי גוש ליד השד הימני.
עייפה.
| |
Dear Skinless!
(על משקל "Dear Abby")
צ'מעו, צ'מעו בדיחה!
בעוד שבועיים, סקינלס עומדת להעביר את הייעוץ האישי הראשון שלה במסגרת הסטאז' (ובעצם - את הייעוץ הראשון בכלל במסגרת הסטאז'. נידבו אותי. יופי, תודה!) אני חוזרת - סקינלס! אני! הו, אם רק ידעה הבחורה המסכנה בידי מי היא נופלת... 
מכך משתמע שקיימות שתיי אופציות. או ש:
א). בשבועיים הקרובים אטבע בניירות מלאיי כתבי יד, ציורי עצים ומבחני ווארטג, גלים וכוכבים וטוריי מספרים (אל תשאלו. טוב, תשאלו אם אתם ממש מסוקרנים), ועל כן לא יהיה לי זמן לנשום, כל שפחות להקדיש זמן לבלוגי הקט.
או ש:
ב). בימים הקרובים תתרחש מתקפת פוסטים ותגובות חסרת תקדים - הכול בכדי להתחמק מעבודת הנמלים שהוטלה עליי.
כך או כך - תחזיקו לי אצבעות?
| |
מחוץ לאינקובטור
אני משתרכת אחריו לאיטי מחילה חשוכה אחר מחילה חשוכה אחרת, נזהרת שלא לשקוע בבורות החול והבוץ שבדרך. ועוד סמטה חשוכה קבורה בין שני קירות בטון מעוטרים בגרפיטי ישן, ואז מתחלחלת למראה מחסן קטן בדמות דירה אנושית. כמה דלתות ברזל חלודות מפרידות בין הדירה הקטנה והמבולגנת לבין הטינופת שבחוץ. הוא פותח לי דלת חורקת, עליה פתק בכתב ידו: "להניח תפילין". אני מרשה לעצמי להיכנס ומפנה לעצמי מקום על הספה הקטנה. את הרגליים מכווצת, אין מספיק מקום בין מקום מושבי והשולחן עמוס הפרוספקטים והבגדים שלא הספיק להכניס למכונה.
פגשתי אותו יום לפני כן במרפאה הוטרינרית. הוטרינר הגיע אותו בוקר בכדי לקחת דגימת דם מקים, וממני ביקש להתלוות אליו למרפאה בכדי שאוכל לקחת אמפולות נגד פשפשים עבור החתולים. זרקתי עליי מכנס וחולצה, וקינחתי בטבעת ושעון - בכל זאת, בחוץ-זה-בחוץ-זה-בחוץ. אני מקפידה לקחת איתי את חפיסת הסיגריות שלי - הוטרינר לא יודע כמה זמן ייקח לו עד שיסיים ויוכל להחזיר אותי הביתה.
במרפאה אני משוחחת עם נכה-צה"ל, פגוע-מוחין ככל הנראה. בקולו המונוטוני העדין הוא מבקש ממני למצוא לו אישה. לא סתם אישה - אישה יפה שאוהבת חיות. ויש לו גם מלתחה של חמש שמלות כלה, הוא מספר לי - הכול מסודר. היא רק צריכה להיות יפה ואוהבת חיות. וחכי, הוא מוסיף - אם תמצאי לי, היא עוד תנשק לך את הידיים, כי אהיה טוב אליה. אני מקשיבה לו כשהוא מספר על הכלב ששרפו לו, על האישה איתה חי שנפטרה לא מכבר. והכלב, הכלב המסמורטט פליט המלחמה בצפון - הכלב הוא כל שיש לו. אם אני מטריד אותך תקראי עכשיו למשטרה, הוא אומר שוב ושוב. ואני מרגיעה כל פעם מחדש - אתה לא מטריד. זה בסדר.
זמן לא רב אחרי הוא נכנס, המחזר החדש שלי, ערס-לייט שמשתלט באומץ על סיגריה בוערת ובקבוק קוקה-קולה ביד אחת. קליק! אני מעיפה בו מבט, ותחושה קצרצרה, כמעט ובלתי מורגשת, מכה בי. אני ממשיכה לעקוב אחריו בעוד שהוא מפתח שיחה עם פגוע-המוחין, מספר על הכלבה האהובה שלקתה בדלקת ברחם. הוא הגיע כדי לעקר אותה.
ועוד זמן חולף, ואנחנו "פותחים שולחן" מחוץ למרפאה. אני, המחזר החדש שלי, פגוע-המוחין ועוד כמה אנשים שהגיעו עם הכלב, החתול, התוכי. הוטרינר לא סובל סיגריות, כך שאנחנו מעשנים בחוץ, אני והמחזר החדש, שעימו עוד לא קשרתי שיחה. דקות בלבד יחלפו עד שנתחיל לדבר בינינו - על האהבה העזה המשותפת לנו לבעלי חיים, על האמנות שלו, על הטוטאל-לוס שלי, על האחיינית שלו, על הסוסים עליהם הוא כל כך אוהב לרכוב. הוא קונה לי קפה מהמכולת הסמוכה, ואנחנו ממשיכים לדבר. אני בוחנת אותו בעת שאנחנו מדברים, ומתפלאת על היכולת שלי לקיים שיחה בנינוחות כמותה לא ידעתי זה זמן רב, אם בכלל. לאחר מכן יזמין אותי לרכב איתו על הסוסים שלו, ואנחנו מחליפים מספרים.
הוא מתקשר בערב, כשאני אצל טלי. לא היום, הוא אומר - אני הרי צריך להשלים שעות שינה - אבל מתי אני לוקח אותך לבירה? מחר, אני אומרת לו, בוא נדבר מחר, ומאחלת שינה טובה ומפצה. אני חושבת שאז מתעוררת המפלצת - זו שאוהבת להתיישב לי על הכתף, לרבוץ לה בנונשלאנטיות ולהפציר בי לקבור עצמי במיטה. את? פגישה? פגישה-פגישה? דייט? בארבע עיניים עם אורגניזם זכרי תאב זיונים? את?
טלי מעודדת שכן, אני יכולה. ואני, אני רק חושבת על שלוש השנים שחלפו מאז הרשיתי לחייזר שכזה לגעת בי, להיכנס אל תוך תוכי. כל אותן הפעמים בהן הפכתי עצמי למכונה שרגשותיה מנותקים, מכובים כמו לחצתי על מתג שירדים, שיעמעם את החיבור הדביק והמאולץ שבין שני גופים זרים בכל מובן שהוא. כמה קרובה - כמה רחוקה. נודדת לי לארץ אחרת, לא קיימת - במתחמה לא קיימת גם אני.
יום למחרת, אני הופכת משותקת מרוב מחשבות שמציפות אותי. הפחד מתפרץ בחימת זעם, ואני כולי שטופת בהלה. אימה מהלכת עליי, רומסת אותי בכפות רגליה הענקיות. הגיעה השעה ליצור קשר ולתאם שעה - ואני יודעת שאני לא יכולה. כדור הרגעה אחד, כזה שבדרך כלל לא מצליח לדגדג - והעפעפיים נדבקים זה לזה. אני מתקשרת אליו - סליחה, לא יכולה. עייפה נורא. אתה יודע - דוחות, עבודה. לא היה לי מושג. סליחה. מה קורה איתך מחר? הוא לא יודע, הוא משיב. אוקיי, אז נדבר מחר ונראה מה קורה? אני שומעת את האכזבה בקולו, אולי מרגיש דחוי, חושב שחזרתי בי, שלא מעוניינת. את השעות אחרי מחליפה דאגה בדאגה - מה אם לא ירצה לראות אותי? מה אם הרסתי?
לקראת לילה, להפתעתי הרבה, הוא מתקשר. אנחנו מעבירים שיחה נינוחה ואפילו מעניינת - אני, מצידי, מוצאת את עצמי מופתעת שנית מיכולתי לנהל שיחה. הבטן אמנם עודה מכווצת קמעה והנשימה לא סדירה - אבל אני מצליחה שלא לגמגם. אני מצליחה לומר את הדברים הנכונים, בטון הנכון, בזמן הנכון. אבל אין צורך להתלהב יתר על המידה - מזכירה לי המפלצת האדומה שעל הכתף - התמזל מזלך. עוד תראי - בפעם הבאה שתדברו - תאלמי דום והוא יגלה עד כמה אפסית את באמת.
אצלו בדירה המחניקה אנו מדברים שוב אל תוך הלילה. דת, מיסטיקה, קבלה, חיות, העלייה הרוסית, חמאס, אמונה, מערכות יחסים. הוא מספר לי על העבר האלים בבית - על האב שהתעלל בו, באמו ובשתיי אחיותיו הקטנות. הוא מספר על איך עברו 12 שנה מבלי שהחליף מילה עם אימו משום שלא סלח לה על שבחרה באב המתעלל, משום שלא בחרה להגן עליו ועל אחיותיו. הוא מספר לי על המגורים ברחוב, על הסמים, הדכאונות, המשברים. על הקושי לקיים מערכות יחסים זוגיות. כל אותה העת אני מביטה בו במבט מלא אמפטיה, מהנהנת בהבנה - פה ושם מוסיפה הערה משלי, מזדהה עימו בקול. לא חשבתי שאספר לך, הוא אומר - אבל כל כך נוח לי לדבר איתך. אני מרגיש כאילו מכיר אותך שנים. ואני מחייכת, ואומרת לו ששמחה שהוא מרגיש בנוח לחלוק עימי. אני מרשה לעצמי לספר קצת גם על עצמי - גם אבא שלי אלים. גם אני לא יודעת איך לסלוח לאמא. גם אני לא יודעת כיצד לקיים מערכת יחסים זוגית. אני לא מכירה את הדרך לשם - ומסתובבת אבודה בניסיון נואש למצוא שביל פירורים.
הוא עובר לשבת לידי, ואני מצטמררת. אוי לא, אוי לא. הוא מעסה את הכתפיים שלי, את הגב. צילצול הטוסטר המבשר על כך שהטוסט שהכין מוכן מנתק את ידיו מעליי, והוא מתפנה למלאכת הזלילה. אחר כך שב אליי, מחבק בעדינות. אני מרגישה אותו. את המגע. את ידו שמונחת עליי, את ירכיו המקיפות אותי. אני משלבת ידיים ומתכווצת. רק לא לגעת. מסוכן מדי. מסוכן מדי. חם, חם. אש. לאחר עובר לשבת מולי. אנחנו שנינו מתכווצים על הספה הקטנה, איבר בתוך איברו של השני. חבילת רכיבי עור ובשר מתבוללים זה בזה - נוגעים, מצטלבים. את יפהפיה, הוא אומר לי, ואני מחייכת ומודה לו. כבר אז יודעת שחייבת לברוח, חייבת לברוח, חייבת לברוח. הנה זה בא, סקינלס, הנה זה בא. שיט! את יפהפיה. את יפהפיה. הוא בוהה בי במבט נוגה-מזוגג וחוזר על אותן המילים המקוללות. את יפהפיה. בטח רודפים אחרייך ברחובות, הא? צחקוק נבוך שלי, והוא מנצלו כדי להתפעל מחיוכי. איזה חיוך, הוא אומר - איזה חיוך. השפתיים האלה. כמה רציתי לנשק אותך מתחילת הערב.
ואז הוא מנשק.
ואני מכבה את עצמי.
הוא לא מנשק. הוא לא מנשק. זה לא הוא, זו לא את.
קרוב כל כך, צמוד כל כך. מבועתת. פועלת מתוך פוזיציית אוטומט, מטוס ללא טייס. שפתיים צמאות ואין בהן אלא דם קפוא.
ושוב. קרוב כל כך. קרוב מדי. אני מרגישה את חום גופו והוא כובל אותי בשלשלאות ברזל. שיער גופו מדגדג אותי קלות, מסמר שיערותיי שלי. איך אני מנשקת? איך אני מנשקת? אני זוכרת איך לנשק? מפסיקה אותו בעדינות - חייבת ללכת. כמה דוחות מחכים לי מחר, הו, כמה דוחות. הוא רוצה שאשאר. עוד קצת, הוא מבקש - עוד קצת. ושוב מצמיד אותי אליו, שפתותיו אל שלי. די, אלוהים, שייגמר כבר. רוצה את אימא ואת הדובים שמחכים לי במיטה. אני ילדה. ילדה! וילדות קטנות לא מתנשקות, ילדות קטנות לא מתערטלות ומתגפפות!
אני מבקשת ממנו זמן. מרחב. מספרת לו שעצם שהותי אצלו היא בבחינת צעד ענקי עבורי. קשה לי, אני אומרת לו - אני מבועתת. אתה לא מבין, אני פשוט מבועתת. והוא מרגיע - יהיה בסדר. לא, הוא מתקן - הכול כבר בסדר.
מי אני שאתווכח איתו?
הוא מלווה אותי החוצה אל המונית שכבר מחכה. עוד אוחז בי אחיזה אחרונה, ומנשק עוד פעם אחת. תרימי לי טלפון כשתגיעי, הוא מבקש. שאדע שחזרת בסדר. אני מהנהנת ונכנסת למונית. זה לא נגמר. זה גם לא ייגמר.
אני מקבלת ממנו טלפון עוד באותו הלילה. טלפון נוסף היום שמסננת, מביטה בשמו על הצג ומפללת שייעלם. ועוד אס.אמ.אס - "בוקר טוב, יפהפיה. אחלה יום".
לפני שאני מספיקה לכבות את המכשיר אני מקבלת טלפון מהמציל החמוד שפגשתי בבריכת המלון בים המלח - זה לו נתתי את המספר שלי בטימטומי הרב, מוחמאת מכך שבחור כמותו מעוניין בי. הוא שואל אותי מה אני עושה ביום ראשון - הוא מגיע למרכז, ורוצה לראות אותי.
ובמקום להרגיש מחוזרת, סביבי ארבע קירות שסוגרים עליי - ואין לי שער ומפלט, ואין לי מחבוא ומסתור.
ואני מאבדת תקווה שאי פעם אהיה מסוגלת להיות עם מישהו.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
