האדמה נשמטת תחת רגליי בכל רגע נתון, ושוב פעם מחדש. בורחת לי תחת הבוהונות העירומות שמדממות מעל קוצים ודרדר. שום מקום הוא אינו בטוח, וכל רגע טומן בחובו אש וסכנה. גם ברגעים אלה ממש גופי רועד ומצטמרר, ואני פונה נואשות אל עזרת המרגיעים שזה מכבר התמכרתי אלייהם. לוריבן וקלונקס בכמויות מסחריות.

אני איני נושמת. התקפי החרדה מזה חודשים הפכו למלווי הקרובים ביותר, ואינם מותירים לי יום רגוע אחד. נוע מחוג השניות מסמן תחילתו של התקף נוסף, ואני מלעיטה עצמי בנזודיאזפינים. אני מעבירה את ימיי ברעד המדמה התקפים אפילפטיים, היפרוונטילציה וחוסר יכולת להסדיר את הנשימה, פעימות לב ודופק מואצים, כאבים בחזה, סחרחורות וחולשה, חוסר יכולת לבלוע וחוסר תיאבון, חוסר בשיווי משקל, חוסר שינה ולאחרונה התווספו אף בחילות והקאות. עצביי מרוטים, ואני חיה בתוך שעון חול, ממתינה באימה להתקף הבא. קולי נחנק. הטירוף גומע אותי בשקיקה.

התקפיי הבעתה אינם מרפים גם כאשר אני נדרשת לעשות את עבודתי, לעיתים תכופות במשך שעות ארוכות. אני מלהטטת בין כדורים מרגיעים לריטלין המעניק לי תחושת פיקוס וריכוז - אך גם השפעתו החזקה נדמה כי נידופה לאור נוכחותם של המרגיעים הסותרים מעלליו. אני מראה זוג ידיים רועדות לבוסית שלי, ומפטירה בפניה ש - "בחיי, אני חושבת שיש לי חום. אני רועדת כולי" בהיעדר ברירה אחרת ותירוץ למראה הנרעד והנגרר שלי. עד מתי אוכל לתרץ את הגוף המסמורטט לשפעת? - איני יודעת. מעליי מרחפת אימת הפיטורים.

במשך 9 שעות עבודה הנצמדות זו לזו בשורת משמרות לחוצה ומתישה אני מחזיקה את הבטן ועוצרת הנשימה. שרק לא אתמוטט. שרק לא אפול ואבכה. למעשה, זהו אך הרצון לבכות - שכן כבר תקופה ארוכה איני מסוגלת להזיל דמעה. אנוכי, הבכיינית המייבבת המבלה שעותיה בבניית מאגר חלופי לכינרת - איני מסוגלת לבכות. אם אבכה, אני חושבת - אפול. ואם אפול - לא יצליח איש להקימני מחורבות עפר.

כל גירוי קטן הוא בבחינת טריגר. כל רגע מעמיד אותי במבחן, מהווה סימן לתחרות, להשוואה ביני ובין הסובבים אותי - בעבודה, בלימודים, וגם בחממת ביתי, בתל המחשבות הנערם ערימות-ערימות. אינני מסוגלת לתפקד. אינני מסוגלת לישון. את קשרי עם החברות הקרובות ניתקתי כמעט לחלוטין. אני שקועה במירוץ כנגד עצמי, ואני מנצחת. לא נותרו בי כוחות לבוקר חדש, ולא נותרה בי התקווה לעתיד ללא התקפיי חרדה מייגעים. איני יודעת מתי ואם בכלל יגמר.

אני עייפה, עייפה כל כך. רצוצה. עורי הדק קולף כולו מעליי, ואני נותרת שבבי בשר תלושים ומעונים. חוששת מטלפון בהול מהעבודה המבקש להקפיצני אל המקום או להוסיף משמרות, חוששת מדברי בני אנוש מסביבי בין אם נאמרים אליי או לא, חוששת מהתחרות המתמידה שאני מעמידה עצמי בה מול אחרים, מההשוואות הבלתי פוסקות, מחוסר האמונה בעצמי, מחוסר הביטחון, מהשנאה העצמית היוקדת, מהבדידות האימתנית המאכלת בי. אני צפה בין דגי הפירניה הטורפים החגים סביבי במעגל, ועיני עוד נשואות אל חוף רחוק בטרם אעצום ואחליט שדי, ומספיק. השדים שבי רוקדים בהילולא מסחררת ובמעגלים בלתי נלאים, שרים בקול ופוצעים בקלשונייהם האדומים. שוב, ושוב, ושוב.

אני רק רוצה לישון.

הוא מלטף את ראשי וכתפי ואומר לי, בקולו הרך: "נו, מאמי, תתחילי לדבר איתי?". ידו הגדולה קמורה על ראשי, והוא הופך להיות ראשה הקטן של הילדה המעריצה בת הארבע, ליבה מפעם בה. הוא רוכן אליי, מפנה אליי את האונה הפרונטלית הניזוקה. אני מלטפת את החתול, עוצמת עיניים ומהנהנת בהכנעה.

"טוב, תחליטי", הוא מסכם בערגה, ופלונטר קטן בבטן נפרם. אני מחייכת אליו בעוברי על פניו בדרך אל חדרי.

הוא תופס אותי בחולשתי. הוא יודע.

"רק אם לא תצעק עליי יותר, ותבטיח להיות טוב אליי", אני רוצה לומר לו, אבל לא אומרת. "רק אם תבטיח לא לצרוח עליי ולקלל - לכי קיבינימט, חתיכת חרא משוגעת", אני רוצה להגיד. "רק אם לא תבעט בדלת, ולא תעליב אותי, ולא את אמא, ולא תפגע בכלב שלי", אני רוצה להגיד. "היה לי אב". המילים כמעט ומזנקות מפי, אבל נותרות אלומות בגרוני.

לו רק ידעתי שמחר לא תהפוך צנצנת הדבש שאתה טובל את גופי בה למלכודת דבורים עוקצת ומייסרת.

לו רק ידעתי שתקיים את הבטחתך, תחדל להתעלל וקולך יוותר ענוג ואוהב.

לו רק ידעת לקיים מילה.

לו רק ידעת לאהוב.

"אלוהים שבשמיים
הסתכל לי בעיניים
ותגיד לי למה אנשים
מחפשים ולא מוצאים ניסים.

מה יקרה אם כלום לא יסתדר
והזמן פשוט נגמר מהר
הטרוף והקצב של התוף
עוד מעט כבר מתקרב הסוף.

הנה כבר חולפת עוד שנה
שום דבר ממש לא השתנה
יש לי עוד הרבה חלומות
יש לי שאלות ואין תשובות.

תן לחיות
תן לחיות
תן לישון בשקט בלי לדאוג
תן לחיות
תן לחיות
תן לישון בשקט בלי לדאוג
תן לחיות
תן לחיות

השמיים נפתחים לאט
עוד מעט ירד הגשם
ואתה אף פעם לא יורד
איפה אתה כשאני בודד?"

נגמרו לי הכוחות.

אנס, מתעלל, רודן, סדיסט, טרוריסט, רוצח

במקום ההוא, על הספה הירוקה הזו, באותה נקודה בדיוק שבה מצולמת התמונה, אנס אותי לראשונה. שם התחיל הכול. שם החל לבצע את זממו בי, שם השחית את בשרי ונשמתי. שם ייסר אותי עד כלות, ועוד ממשיך לייסר. הפנים הם פניו של מפלצת, יצור עלוב וממרר חיים, תולעת המכרסמת בי ואינה חדלה.

והיום - היום אני אומרת - די. מספיק. הנה פניו. פנים אותם הסתרתי בנאמנות חולנית. לא אשתוק יותר, לא אתפור שפתיי המבקשות לזעוק אל לב השמיים. לא אתחבא - כי לא אנוכי היא החוטאת. למען יראו וירָאו, למען נזעק את בכיינו, את היללה המוחנקת ואת הגוף הרועד, את המחנק בגרון ואת הדופק ההולם. אנו, קורבנות התקיפה המינית, הפיזית, הורבלית, הנפשית. קורבנות הפחד, האימה והטרור. לא עוד.

והיה אם תתקלו בפרצופו המתועב ברחוב - ירקו בו.

אני חופשייה. כמעט.

אני מבקשת - אין לפעול מעבר להשארת תגובה. האחריות על כל שנאמר בפוסט זה מוטלת על כתפיי, וכתפיי בלבד. אין לישרא-בלוג כל חלק באמירת הדברים.