אני מתגעגעת אלייך. באפ-סייד-דאון. אין בי את הכוחות לחשוב על השבוע הקרוב, ובוודאי ובוודאי שלא לעבור אותו הלכה למעשה. אני נזכרת בשיחה האחרונה שלנו, בחצות הליל כשנפרדנו, ובוכה. הצלחתי לבכות קצת בימים האחרונים - זה זמן מה שלא בכיתי, את יודעת. אני שומרת את הכול בפנים, אוגרת ואוגרת עד שזה מתפרץ. כעסתי עלייך, ועכשיו אני כועסת על דובדבניל. היא חסרה לי. שתייכן חסרות לי. אמא מנסה למלא את מקומכן, אבל היא לא כל כך יודעת מה להגיד. 

אתמול היה נורא. התחלתי את היום בשיחה לשרונה, הבוסית החדשה שלי, וביקשתי להגיע קצת יותר מאוחר - בשתיים עשרה או אחת. הסברתי לה שלילה לפני כן עבדתי עד חצות. היא אמרה לי - "אני לא מבינה מה הקשר". מה הקשר? איך אפשר שלא להבין את הקשר? הרגשתי כל כך מתוסכלת, ומפוחדת. למה כל כך חשוב לה שאגיע בזמן אם העבודה היא חופשית כל כך? ומה אכפת לה אם במילא אני בחפיפה? היא הוסיפה - "באופן חד פעמי אני מניחה שזה בסדר, רק שלא יהפוך להרגל". דיברתי איתה יום לפני וסיפרתי לה קצת עליי - על אמא ועל כמה שקשה איתה, על הפיברומיאלגיה ועל כמה שאני דואגת שלא אצליח להתפנות לאף אחד מעיסוקיי הקודמים עקב העבודה. היא הייתה נפלאה. סיפרתי לך? אני כבר לא זוכרת. היא הייתה מבינה ותומכת, אכפתית ודואגת. יש לה מבט מאוד אמפטי, מאוד אוהד. היא מתוקה. סיפרתי לה קצת עלייך, על כמה שאת עוזרת לי - ואפילו סיפרתי לה על התקפיי החרדה (ואמרתי שבעבודה אני מסתדרת. שיקרתי). אחר כך חששתי מעט מפני ההשלכות שעשויות להיות לשיחה שלנו - אבל נדמה ששרונה לא זוכרת את פרטי השיחה. היא הייתה מבינה, אולי, שהעייפות משתלטת עליי. ואולי טוב שלא הבינה, אני לא יודעת. באמת שאני לא יודעת. הגעתי בזמן - אפילו הקדמתי.

הצפייה בחדר השידור הייתה די מייגעת. נדמה שהזמן לא עובר. השיא היה כשנאלצתי לצפות בתכנית מסויימת בשם "מקלט לחמישה" - מן טלנובלה מטומטמת לנוער. היא שיגעה אותי. מזל שהאורך שלה הוא 24 דקות בלבד! את התוכנות שלימדה אותי סיוון אני כבר מכירה, אבל הייתי עייפה כל כך שחזרתי על אותן הטעויות כל הזמן. הסברתי לסיוון שאני עייפה, והיא הבינה. המסכים רחוקים ממני, ואני בקושי רואה את האינפורמציה שאני מקלידה אל תוך התוכנות. יש המון מספרים ואותיות, באנגלית ובעברית, ואני מתבלבלת. לא זוכרת. סיוון סוגרת את הקלסר שבתוכו לוח השידורים ואני נאלצת לפתוח אותו מחדש ולחפש שוב את שם התוכנית ואת "מספר ההאוס" שלה - ככה זה, לכל תכנית "מספר האוס" - אני פשוט לא זוכרת. וגם כשהמספר מולי, האותיות והמספרים כאילו הופכים לעיסה של ממש. אני עדיין לא בטוחה בעצמי ומפללת לכך שלא יצוצו תקלות. כשצצות תקלות, אני צריכה לקום, לחפש את הקלטת, להריץ אותה בוידאו וליידע את שרונה או את אחד הדוגמים. זה מסורבל ומתסכל. ואני כבר יודעת - גם אם אצפה בתכנית ולא אתקל בשום תקלה - אפחד שפיספסתי. שמיצמצתי. שלא הבחנתי במשהו חשוב ושאחר כך יגיעו אליי בטענות. אני רוצה לבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, ומפחדת לטעות.

את יודעת שלא מרשים להכניס שתייה לחדר השידור? אפילו לא בקבוק סגור. אחד הדוגמים כבר גער עליי כששרונה בעצמה הביאה לי בקבוק פפסי. אני נלחצת כשאין לידי את הקולה שלי. למה לעזאזל אני לא יכולה לפחות לשתות במקום העבודה שלי?

סיוון ואני היינו רעבות לקראת הצהריים והחלטנו לגשת לקפיטריה ולאכול. האוכל היה מזעזע. שניצל דחוס וצ'יפס חיוור, ללא שום צבע בכלל, ויבש נורא. ועוד אכלתי לביבה מוזרה שאין לי מושג מה הכניסו אליה. אבל אכלתי, כי לא הייתה ברירה אחרת. אי אפשר להגיד שיצאתי שבעה. ועוד, בקפיטריה פגשנו את אחת העובדות מלמעלה, תקציבאית ההפקה, ומסתבר שהיא וסיוון אחיות. אני לא מחבבת את אחותה יותר מדי.

אני לא יודעת אם הזמן עבר לאט כי התוכניות היו משעממות כל כך, או פשוט כי הייתי עייפה - אבל הוא זחל. ברבע לחמש עליתי למרכזיה - איילה עוד הייתה שם, וכמובן שגם הדר. הדר בדיוק התכוננה לגשת לחדר הכושר, והיא ואיילה התפוצצו מצחוק כשדיברו על הטייטס הצמודים של הדר. בכלל, הן התפוצצו מצחוק על כל דבר קטן. איילה מתנהגת כמו בת 15 כשהיא ליד הדר, וזה משגע אותי. למרבה הפלא, הייתי מלאת אדרנלין ושיתפתי פעולה. דיברתי, צחקתי איתן, סיפרתי כל מיני דברים, כבר לא זוכרת. בין לבין הטלפונים הגיעו אחד אחרי השני, והייתי צריכה לדאוג שאיילה תסדר למישהי הרשאה לרכב, שמכתב חשוב למנכ"ל יגיע ליעדו, שעובדת חדשה תמלא את ערכת הגרפולוגיה כמו שצריך ועוד כמה דברים, אני כבר לא זוכרת. את הכול עשיתי, ותימרנתי כל כך יפה. אני חושבת שהיית גאה בי. וכל זה כשהדר ואיילה גועות מצחוק ברקע. את יודעת...הדר אמרה לי: "אדם שמדבר עם הידיים הוא אדם חסר ביטחון". היא אמרה את זה לאחר שאיילה ציינה שאני מדברת עם הידיים (והיא צודקת). להדר השבתי - "אה, באמת? מי אמר לך את זה?" - אני מניחה שזו הייתה דרך אלגנטית להתחמק מלהודות בכך שלא רק שאני חסרת ביטחון, אני גם רועדת מפחד. היא קוראת לי "מיקמיק", הדר. אני חושבת שהיא מתחילה לחבב אותי. אולי? את חושבת? ואני, אני קוראת לה "מאמי", ו - "מותק". אני משחקת את המשחק הזה שלה. הכול בכדי להשתלב. הכול בכדי להשתלב.

הדר כבר עזבה, ונשארתי עם איילה. שאלתי אותה ממי אני צריכה לקבל הרשאה בכדי לצלם במשרדים - אני מניחה שלא מניחים לכל פושטקית להגיע עם מצלמת רפלקס ענקית ופשוט לצלם. אני צריכה את התמונות לפרוייקט התיעודי לביה"ס שסיפרתי לך עליו - המדריך שלי מסרב לקבל את תמונות החיות שלי. הוא אומר שאין מאחורי התמונות עלילה, שאין סיפור, וצריך להיות. הוא הרגיז אותי כשכתב לי "קצת יותר מאמץ, בבקשה". מה הוא יודע על מאמץ, מה? ומה אוכל לומר לו? שאני מתאמצת לפקוח את העיניים כל בוקר? שאני מתאמצת לעבור שעה אחר שעה, דקה אחר דקה ולדחוק אל הגרון את הרצון לסטות אל תוך משאית? מה הוא בכלל יודע על מאמץ? אני מניחה שתמונות מהמשרד יניחו את דעתו. אני מקווה שיהיה לי האומץ להסתובב שם מחר עם המצלמה ולצלם. אני כל כך מקווה.

קשה לי לספר על מה שקרה אחר כך. העיניים שלי עדיין מתמלאות בדמעות כשאני חושבת על זה. איילה כבר הלכה, ונשארתי לבד בקומה. אלירז נתן לי פנקס חשבוניות וביקש-דרש שאקליד את כולן ואשלח לו למייל. אלוהים, זה היה נורא. אין לי מושג אפילו איך ליצור טבלה בוורד. היו שם ארבעים חשבוניות והייתי צריכה לתקתק את כולן אל תוך הטבלה שבוורד תוך שעה. כבר אז התחלתי להרגיש שזהו, אני לא יכולה יותר. אני רוצה הביתה, אלוהים, הביתה. לא עזרה העובדה שבחדר הישיבות שלידי התקבצה לה חבורה של גברים מעונבים (ביניהם גם יורם חטב, אגב, שהיה מאוד נחמד, בניגוד לשאר הסלבס שראיתי אתמול - אלון גל, עופר שכטר שישב לידי על הגג ועינת ארליך. בעצם, גם עינת די נחמדה. אבל עופר הזה נוראי, פשוט נוראי) שהגיעו לפגישה עם המנכ"ל וכל שאר צמרת המשרד. בסיום הישיבה, תוך כדי שאני מקלידה בטירוף את פנקס החשבוניות של אלירז ועונה לפניות מטומטמות בטלפון ("למה לא עונים לי בקשת?"), יצא הסמנכ"ל וזרק לעברי - "תסגרי שם את הכול". הוא אפילו לא חייך, והוא בדרך כלל נחמד אליי. אני שונאת את כל ה"ביג-שוטס" הגדולים האלה, את כל הביזנס-מן עם הפוזה המיופיפת שלהם. הם גורמים לי להרגיש קטנה וטיפשה. כי מה אני יודעת - אני, המזכירה הפשוטה שאנוכי? כשהגעתי אל חדר הישיבות חשכו עיניי - על השולחן עשרות כוסות, ניירות מקומטים, תחתיות ומה בעצם לא. לא היה לי מושג מה אני עושה עם עצמי. לא ידעתי באיזו שעה אסיים עם החשבוניות של אלירז, לא ידעתי מה אעשה ואיך ארוץ לטלפון מחדר הישיבות אם יצלצל, ובעיקר לא ידעתי איך אסתיר את הפניקה שכבר קוננה בי. למזלי, אז הגיעה רינה, המזכירה של המנכ"ל, ואמרה שהיא תסדר את הכול. הודיתי לה, אבל חשבתי לעצמי כל העת שאולי הייתי צריכה להישאר ולעזור. מאידך - אני צריכה לתקתק את החשבוניות ולענות לטלפונים, לא? אני מרגישה אותו עכשיו, את הלחץ. אלוהים, הייתי כל כך עייפה. ממוטטת. ואז, בשלב מסויים, שמעתי את רינה אומרת - "תפתחי לי את הדלת, בבקשה". לא ראיתי אותה, רק שמעתי. לא ידעתי לאיזו דלת היא מתכוונת, והלב שלי הצטמק מרוב פחד. פחדתי לשאול. החלטתי לפתוח את הדלת של גל - אבל האם בכלל יש לי את המפתח? האם המפתח נמצא ברשותי? לא היה לי מושג, ויכולתי להרגיש את הדופק מכה ומכה. איזו מהירות, אלוהים. התרוצצתי בקומה, מחפשת אחר המנקה. לה יש מאסטר, אני יודעת. כשמצאתי אותה, פיתיתי אותה במילים המועטות שהיא מבינה בעברית בכדי שתפתח לי את הדלת. רינה ראתה אותי אז, ושאלה מה לעזאזל אני עושה. אמרתי לה - רצית שאפתח את הדלת, לא...? טלי - היא התכוונה לדלת של המסדרון שמוביל אל לשכת המנכ"ל - היא בסך הכול ביקשה שאפתח לה את הדלת מפני שידיה היו עמוסות בקנקני מים מחדר הישיבות...לא ידעתי מה להגיד. כמה מטומטמת הרגשתי. והלחץ, הלחץ כבר הראה אותותיו. "עירנות מיקי, עירנות", היא אמרה לי, ונשמעה עצבנית. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי - מרוב מבוכה, מרוב פחד, מרוב לחץ. כמו אידיוטית פתחתי את דלת המסדרון ונשארתי עומדת לידה כמו שוערת. כשרינה חזרה היא אמרה לי שזה כבר לא כל כך יעזור כי היא סיימה - אבל אז עבר המנכ"ל והביט בי בתימהון. אני לא מתפלאה. נאלמתי דום. עמדתי שם כמו איזה צמח והחזקתי את הדלת בשעה שהוא עבר דרכה אל תוך הלשכה שלו. מה חשב לעצמו, את זה רק אלוהים יודע. הרגשתי כמו סמרטוט, טלי. סמרטוט קטן ומטומטם.

אחר כך לא זיהיתי את הילה, העוזרת של הסמנכ"ל, בטלפון. ניסיתי להעביר אותה לשלוחה שלה והסברתי לה שהמזכירה כנראה עזבה. "זו אני, יא מצחיקה!", היא אמרה, וכל שיכולתי לעשות היה לגמגם התנצלות נבוכה.

עזבתי בוכה. בזמן, אבל בוכה. העומס גובה ממני מחיר כבד, טלי. מחר שוב אצטרך לעבוד במרכזיה, ואיני יודעת מה אעשה אם שוב יהיה לחוץ ועמוס כפי שהיה אתמול. אני לא יודעת איך תיפקדתי, טלי. אני לא יודעת איך נשארתי עומדת. הרגליים לא החזיקו אותי. אני לא יודעת מה החזיק אותי.  

ומחר - מחר אני צריכה לקום בזמן, לזכור לבטל את התור שקבעתי לייעוץ עם המטפל ברפואה משלימה (חשבתי לנצל את ההנחה שמציעים לי על מנת להינות מכמה טיפולים מרגיעים, אבל אין לי מושג מתי אוכל להתפנות) ולצלצל לאיילה ולוודא שאני יכולה להביא את המצלמה. אני חושבת על יום חמישי ומצטמקת כולי. ביום רביעי אני עובדת כל היום, ובחמישי יש לי משמרת ערב במרכזיה עד חצות - ואז, ביום שישי צריכה להגיע בשבע. ואז, כמובן, יש את המשמרת בת 9 השעות בשבת.

מה יהיה, טלי? אני מתגעגעת אלייך. לקול המרגיע שלך. את חסרה לי כל כך.

מחרתיים (רביעי) אציין 25 קיצים. וכאילו לכבוד ה"מאורע" - קיבלתי היום קידום בעבודה למשרת מבקרת איכות - לא פחות ולא יותר  המשרה תובענית בהרבה יותר מזו אשר עסקתי בה במהלך שלושת החודשים האחרונים (מזכירה ומאיישת מרכזייה ב"רשת") - ואף אינטנסיבית יותר מבחינת השעות והימים. אין לדעת מה ילד יום, ואני כולי תקווה שאצלח את המשרה החדשה.

התנצלותי בפנייכם על שאיני מעדכנת - לאחרונה אני מוצאת את עצמי מרוחקת יותר ויותר מהמחשב, בעודי מלהטטת בין העבודה, הלימודים, הטיפול עם טלי והטיפול החדש כנגד החרדות המציפות מאידך ועוד שלל סידורים הממתינים שאתפנה אלייהם. כולי צער ועצב על הזנחָתי את הבלוג - אך הוא עדיין תופס חלק נכבד מלבי, ואני מקווה שבעתיד הקרוב אצליח לשלב גם אותו בלוח הזמנים שלי שהפך צפוף מצפוף - ומלחיץ לא פחות.

אני שולחת לכם הרבה אהבה, ומתגעגעת מאוד.