לאחר שקיבלתי אתמול מרובי דרישה (דרישה!) למצוץ לו - החלטתי לוותר על העניין. לא בשבילי.

ולנושא העיקרי:

הערב, לאחר חודש של עבודה, אני מתפטרת. כלו כוחותיי. את המכתב הבא שלחתי ל"שומר מסך" עם אמנון לוי בערוץ 10, לאורלי וילנאי וגיא מרוז, לכלבוטק, ולסיום - לארגון אמון הציבור, בתקווה שאשים קץ לפארסה המתרחשת ושעומדת להיפסק לאלתר - לאחר שמחר אתקשר לבתי החולים המעורבים עם ה"עמותה" ואספר להם את האמת אודת ה"עמותה" עימה קשרו קשר בתמימותם.

"שלום לכם,

אני פונה אלייכם באשר לנושא שמטריד אותי עמוקות, ומבקשת את עזרתכם בנושא.

מזה כחודש שאני מועבדת בעמותה בלתי חוקית, כזו שאינה רשומה בשום מקום ליגלי ומרוויחה כספים בלתי חוקיים על גבם של נפגעיי תאונות דרכים אומללים שמתקשרים אלינו - אליי, המוקדונית היחידה במוקד - לבקשת עזרה כאשר הם מבולבלים ואינם יודעים לאן ולמי לפנות.

הכול מתחיל באדם ששמו (ככל הידוע לי) ש.ה, אשר משתפת איתו פעולה בחורה בשם נ.ג. במסווה להענקת עזרה והכוונה לנפגעיי תאונות דרכים וע"י פרסום מספר הטלפון של "העמותה" בבתי החולים איכילוב, השרון ובילינסון, חותרים ש' ונ' למטרה אחת, ומטרה אחת בלבד: לקבוע לנפגע פגישה עם עו"ד ספציפי שאיתה עובדת ה"עמותה". אחוז מהכספים אשר מקבלים נפגעי תאונות הדרכים אשר זכו בתביעה מגיע ישירות לכיסם הפרטי של ש.ה ונ.ג - ולכך, כמובן, אין הנפגעים מודעים. בשעת שיחה קיבלתי הוראות מפורשות כיצד "להחליק" את דרכי אל נושא שכירת העו"ד, וזאת תוך שדורשים ממני לספר כי אני עצמי נפגעתי בתאונת דרכים וטופלתי ע"י העו"ד - ושהוא הצליח להוציא לי למעלה ממאה אלף שקלים על כאבי גב בלבד בעקבות התאונה שלי - דבר שהוא, כמובן, שקרי ולא נכון, ומטרתו לפתות את הנפגעים להגיע לפגישה עם עורך הדין.

יש לציין כי דגש רב מושם ע"י ש' על כך שאסור לי להצביע על כל קשר בין עורך הדין לבין העמותה - אני אמורה לשקר ולומר שאני מפנה אל עורך הדין מטעמי האישי בלבד ומשום שקיבלתי "יחס כה חם ומקצועי" ושהעמותה אינה מודעת לכך - כאשר היא למעשה הגורם המפנה.

חשדנותו הרבה (שלא לומר עד כדי פראנואידיות) של ש.ה מביאה אותי לחשוד שמדובר בעבירות חמורות - למשל, הוא משנה את שמו בכל סיטואציה. עורך הדין מאמין, בתמימותו, שלשקד קוראים ל.י (ועל כך נודע לי רק ביום שבו הלכנו אני וש' לפגוש את יובל. ש' הסביר שבצבא היה מסתערב, ושמסיבה זו הוא חשדן ופראנואיד עד היום ואינו בוטח באיש, גם לא בכדי לחשוף את שמו האמיתי. באותו הרגע האמנתי לו, ואף חשתי כלפיו חמלה. באותו היום שמעתי מחברתי כי כבר שמעה על תירוץ ה"הייתי מסתערב" - וכי בתירוץ זה משתמשים תכופות בעולם העסקים הבלתי חוקיים), ואילו בבתי החולים מציג את עצמו שקד כש.י. נתבקשתי, כמו כן, לשקר אודות הימצאות מקום העבודה (תל אביב, שביט 3) - כאשר העבודה שלי מתבצעת מהבית. מכיוון שעבודתי מתבצעת מהבית ובסביבת מחשב - מצפים ממני ש' ונ.ג שאשאר בבית (הם הביעו כעס ומורת רוח בשבוע שעבר, למשל, כאשר "העזתי" לצאת החוצה ולחגוג את יום הולדתי עם חברה מבלי להודיע להם על כך מראש!) - ומשלמים לי לא על זמינותי (24/7) - אלא על דקות השיחה שלי. כמו כן וגם, בניגוד לחוק - לא קיבלתי תשלום בעבור הכשרתי.

תלוש משכורת לא קיבלתי (כאמור, כי העסק עובד בצורה בלתי חוקית) - המשכורת שלי הועברה אליי באמצעות העברה בנקאית.

בידי צילום ההעברה הבנקאית, אי-מיילים וס.מ.סים מפלילים, ואף חוברת הסברה - כולם מהווים ראיות לביצוע הפשעים שמבצעים ש.ה (אם זה אכן שמו האמיתי) ונ.ג. בשמחה רבה אעניק את עדותי ואת כל החומרים המפלילים לידיכם, אם רק תסכימו לחשוף את המרמה ואת מסכת השקרים והרמאויות של אחד' ש.ה בתוכניתכם. 

יש לציין כי אני יודעת על עסקים אחרים שבהם ש.ה מעורב - ולא אתפלא גם הם פועלים באופן בלתי חוקי.

אנא - למען כל נפגעיי תאונות הדרכים שרומו וכנראה ימשיכו להיות מרומים ע"י ש' ושותפתו נ' - עזרו לי לחשוף ברבים כיצד מנצלים השניים את תמימותם של נפגעיי תאונות דרכים ומרוויחים אחוזים נכבדים של כסף על גבם.

שמי מיקי, ומספר הטלפון שלי הוא -. אנא מכם, אני מבקשת בכל לשון של בקשה - עזרו לי לחשוף את מעשי המרמה של ש.ה ונ.ג, ולהגן בכך על נפגעיי תאונות הדרכים שמגיעים לבתיי החולים השונים.

אשמח לשמוע מכם, בכל יום ובכל שעה - ובמהירות האפשרית!

תודה לכם,

מיקי"  

עכשיו אני מקווה לשני דברים: הראשון מביניהם הוא למצוא עבודה נורמלית (לאחר שאקבל את משכורתי - ותאמינו לי, אקבל גם אקבל), והשנייה - לחשוף את מעשי המרמה של ש' ונ' ברבים. שיירקבו בכלא, אמן!  

ולשם שינוי, חדשות משמחות: התקבלתי לעבודת החונכות! בקרוב, כנראה, אתחיל. המשכורת הראשונית היא משכורת רעב - אך ככל שארבה לקחת מטופלים תחת חסותי, כך ארוויח יותר. שיהיה לי במזל טוב!

(בינתיים מחפשת עבודה חלקית זמנית בשילוב עם החונכות, עד שאוכל לקבל יותר מטופלים)

עדכון 1.7.09:

במזל טוב ובשעה טובה אני שמחה להודיע:

התפטרתי!!! 

כצפוי, זה לא היה קל - אבל דובדבניל שלי, שבביתה הייתי בעת שהגשתי את התפטרותי - עזרה לי והדריכה אותי במהלך כל אותן ארבעים דקות של שיחת התפטרות (שמתוכן ניתן לומר שאני דיברתי במשך שלוש דקות, ואילו ש' 37...) - ועל כך תודתי האינסופית והוקרתי לה! אוהבת אותך, מותק!

לא נשברתי. בקול צלול ותקיף הודעתי: "אני מתפטרת". לרגע קט נדמה היה שש' מקבל את ההתפטרות ואף ציפה לה (אין לשכוח שעם העו"ד, יובל, דיברתי קודם לכן על התפטרותי הקרבה וממשמשת...) - אך במהרה הגיעו הנאומים חסרי כל השחר והתכלית - וגם האיומים. "ש', זה נגמר", ניסיתי להוריד אותו מהקו. "קבל את זה. די, נגמר. התפטרתי, זה סופי, אין על מה לדבר". "אבל למה לא אמרת כלום!" תקף ש'. למה לא אמרתי כלום? הייתכן שש' שכח את כל אותן הפעמים שהתנצחנו בטלפון אני והוא או אני ונטלי על מקרה כזה או אחר? באמת מפתיע אותו שאני מתפטרת? "אז את עושה לי דווקא?", התעקש. "בסדר גמור, מיקי, אם את רוצה לשחק משחקים, נשחק משחקים. גם אני יודע לעשות דווקא". "מה אתה אומר?", שאלתי. "אתה מתכוון לא לשלם לי? יפה. נתראה בבית דין לדיני עבודה", איימתי בחזרה. ש' התקפל במהרה - הוא הרי יודע שהוא אינו יכול להרשות לעצמו להופיע בבית משפט לדיני עבודה - העסק שלו אינו קיים!!! "לא, מיקי, אני אשלם לך את מה שמגיע לך, אני רק אומר ש..." (ופה מגיע נאום שלתוכו לא הצלחתי, ולבסוף גם לא ניסיתי להשחיל מילה). "ש' - תבין דבר אחד. אני לא חתמתי איתך על שום חוזה. לא נאמר לי דבר על התראה של שלושים יום מראש - ולא, הדבר אינו מופיע בחוברת ההסברה, כפי שאתה מנסה לטעון (שקרן שכמותו. עלוב. פתטי...). אני מתפטרת לאלתר. את מכשיר הטלפון והמטען תקבל ברגע שאראה חיוב בחשבון הבנק שלי על 91 השעות שעבדתי ועל 32 התיקים שסגרתי. ש-לום!". ש' המשיך במסע ההפחדות שלו - את לא תמצאי עבודה טובה ומתגמלת כמו זו (הא!!!), מחרתיים את עלולה למצוא את עצמך בלי עבודה - בלה בלה בלה. "ש'", אמרתי לו, "מחר אני מתחילה משרה מלאה. ולמען האמת, אם לבחור בין העבודה שאתה מציע לבין להיות מובטלת - הייתי בוחרת בלהיות מובטלת".

נראה, נראה אותו מנסה לא לשלם לי.

כמובן שהעניין לא נסגר בזאת. ש' ונטלי דפו-קים ק-שות! יש להם נפגעים משלושה בתי חולים שמתקשרים - ואין מענה! אחח, תחושת הנקמה המתוקה שכבר זורמת בעורקיי...את הס.מ.ס הבא קיבלתי כעשר דקות לאחר שהצלחתי, סוף כל סוף, לסיים את בילופיי הפה של ש' - וממנו, כמובן, התעלמתי:

"את עושה טעות נוראית. אבל זאת זכותך. לא תמצאי עבודה נוחה ומתגמלת כזאת. ובקשר ליחסים בינינו אם היית אומרת משהו הייתי מבין ומתייחס לזה".

יאללה-יאללה, לך חפש.

אחרי עשרים דקות (הזמן שלקח לש' ולנטלי לגייס כוחות ולטוות אסטרטגיה), אני מקבלת טלפון מנטלי. כמובן, לא טרחתי לענות. היא השאירה הודעת ס.מ.ס, שגם ממנה, מיותר לומר, התעלמתי:

"היי, שמעתי שסיימת לעבוד. רציתי לאחל בהצלחה, דברי איתי כשתתפני".

בטח שאדבר איתך, נטלי, בטח. מה שתגידי.

הסאגה הזו טרם הסתיימה. אני עוד צופה טלפונים מש' ומנטלי - אך אמשיך לעמוד על שלי ולדרוש את המשכורת שלי. וכאמור - נראה. רק נראה אותו מנסה לא לשלם לי.

עדכון 2.7.09:

אמש, בעצתה של טלי, על מנת להגן על עצמי (שהרי בשלב מסויים הייתי שותפה לפשע) - ניגשתי להגיש תלונה רשמית במשטרה נגד ש', נטלי ויובל (העו"ד) בגין הונאה. אז נכון, השוטר המטומטם שחקר אותי לא הביע התלהבות מי-יודע-מה והיה קצר-רוח בצורה משוועת נפש  ("תפסיקי להיות כל כך אמוציונאלית ותתמצתי! העיקר! התכלית!". אולי בגלל שהוא ממש, אבל ממש היה צריך לשירותים?), אבל הסכים איתי לפחות שמשהו בהחלט "מסריח" פה ושמדובר בהונאה חמורה. אם הכול יילך בצורה חלקה - התלונה צריכה להגיע למחלק ההונאה בימים הקרובים.

אחרי שהגעתי הביתה, הרגשתי מנותקת רגשית, מטעט המומה ממה שעשיתי - ומפוחדת. מפוחדת בעיקר משום שאני מפחדת מנקמה מצדו של ש' ואולי אפילו העו"ד. טרחתי לציין שאני חוששת לחיי, אבל השוטר הלא-סימפתי בעליל מיהר לבטל את חששותיי ב"נו, מה פתאום". אני רק יודעת שאם ולו שערה תיפול משערות ראשי - אתבע את הבן זונה ואדאג שיישב בכלא למשך שארית חייו.

כשעה לאחר מכן, אחרי שהגעתי הביתה, ש' דאג לשלוח לי תצלום מסך של ההעברה הבנקאית של המשכורת החודשית שלי, והגיע כדי לקבל את הפלאפון והמטען בחזרה.

אמא שלי, שלא בידיעתי, יידעה את השמוק (אבא שלי) בכל הסיפור, וגם סיפקה לו שמות. עם כל השנאה שאני חשה כלפיו - חברים במשטרה עדיין נותרו לו, כך שהוא יכול להיות לעזר. היום יברר על עברו של ש', ויידע אותי בממצאיו.

אמא'לה. עשיתי את זה. הגשתי תלונה במשטרה. קשה לי להאמין, עדיין...

המשיכו לעקוב...   

פגשתי אותו לראשונה במונית שלו. הוא נהג מונית - אבל לא זה הטיפוסי, זה שיודע הכול על פוליטיקה, חושב שביבי מושחת ושהוא יכול היה להיות שר האוצר המושלם. הוא שקט, אדיב, מנומס. עדין. ברגע הראשון, שמענו "קליק" קטן, כשעינינו נפגשו לראשונה. הוא אמר, אני אמרתי. למרות שה"קליק" איתו היה ראשוני ובוסרי מאוד. "קליק" של רגע, של "וואו, הוא חמוד". לא יותר מזה. ה"קליק" מצדו, מסתבר, היה חזק יותר. אינטנסיבי. הוא ידע שהוא מצא את האחת.

באותו היום, כשהסיע אותי לתחנת הרכבת ממנה הייתי צריכה לנסוע לחיפה להיות עם taish, דיברנו קצרות. הוא נשמע מקסים. הוא נראה יפה תואר מאחור. לאחר שהציע לי לצאת והסכמתי, מיד התקשרתי לאמא. "אמא", אמרתי לה, "אני חושבת שכרגע פגשתי את בעלי לעתיד". הוא דיבר על רצון להתמסד בתוך שנה. הוא בן 33, רוּבי שמו.

אתמול יצאנו. אני, לעומתו, בחוסר חשק מוחלט. עבר עליי שבוע ארוך ומתיש, ורק רציתי לישון. ההתלהבות הראשונית דעכה לה, ונותרתי עם הרצון לגמור עם זה כבר.

מהרגע הראשון שראיתיו ועד הרגע האחרון חשבתי על ר' שלי, איתו שכבתי יומיים לפני כן. סיפרתי לרובי על ר'. שאנחנו  חברים טובים כבר שבע שנים. שר' היה האהבה הראשונה שלי, מערכת היחסים הראשונה והיחידה. הוא שאל אותי אם למען מערכת יחסים רצינית ובשלה אסכים לוותר על ר', והשבתי שלא. אני לא יכולה, אמרתי לו. ר' יודע הכול עליי, אנחנו קרובים מדי. השנים עשו את שלהן. הקרבה, האינטימיות, הנוחיות. 

במהלך כל הפגישה השוויתי בין ר' ובין רובי. חיפשתי את נקודות הדימיון. משהו להיאחז בו. בעת חיפושיי, גיליתי אדם שונה בתכלית מר' - רובי מקסים, רגיש, מקבל, עדין, אכפתי, מעניק. כל מה שר' שלי לא. ר' אמנם מקבל, אבל אטימותו הרגשית הופכת אותו להיפוך המושלם מרובי, רובי שמבקש לדעת עליי יותר, להגן עליי, לשמור עליי, להיות איתי בכל מובן. רובי שמוכן לחכות עם יחסי מין (הוא יודע על אבא שלי. על ההתעללות המינית. על האונס בפברואר. על הבלגן בבית. לא הגעתי מוכנה לספר, אבל רובי התעקש. הוא רצה לדעת הכול אודותיי. הוא רצה לדעת כיצד "לפצח" אותי, כיצד להשיל מעליי את הרבדים החבויים. והוא הגיע אל כמה שכאלה מוקדם משצפיתי...), שרוצה מערכת יחסים רצינית איתי. שרוצה להתראות איתי שלוש פעמים בשבוע, ולהכיר את אמא שלי.

הוא מרגיש כלפיי, ואליי. אני טרם פיתחתי כלפיו רגשות. עדיין חשדנית, מפוחדת משהו. לא ממנו - מעצם הסיטואציה. מעולם לא היה לי חבר רציני. איש מעולם לא רצה להיות שם איתי כפי שרוצה רובי. לא באינטנסיביות שכזו, לא במהירות שכזו, לא בעוצמה שכזו. הבטחתי לו שאנסה. שאשתדל. ביקשתי פעמיים בשבוע במקום שלוש. 

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני בת 26 ויומיים, ובפעם הראשונה יכול להיות לי חבר רציני. אני מוצאת את עצמי אבודה ואובדת עצות. אני לא יודעת איך מתנהלים בתוך מערכת יחסים. אני לא יודעת איך זה מרגיש. אני לא יודעת אם יהיו לי הכוחות להתלבש ולהתאפר ולשים עדשות פעמיים בשבוע, ובבוא היום לשכב איתו. להתמסר אליו. אני לא יודעת אם אצליח להרגיש כלפיו, אם אצליח לאהוב אותו. אני ממשיכה לחפש פגמים וסיבות למה לא. כי לא עכשיו. כי עוד לא. כי אני לא מוכנה. כי אני לא יודעת אם איי פעם אהיה מוכנה. אני רוצה וצריכה את הלבד שלי. את המרחב שלי. אני לא רואה את עצמי מוותרת על הלבד שלי. חולקת את עצמי עם אחר. נפשית, פיזית. 

מצד שני, זו ההזדמנות הראשונה שלי לחוות מערכת יחסים עם אדם טוב. עם אדם טוב באמת. אדם שבוער בעצמותו להעניק לי, אדם שכבר חש כלפיי, שרוצה אותי כפי שאני, ללא מסכות. אני רוצה לתת לו הזדמנות מצד אחד, ומאידך מבקשת לברוח. לוחץ, מפחיד, מאיים. מבעית. אני מפחדת להיבלע.

אני חושבת לעצמי כל הזמן - אם רובי רוצה להיות איתי, משהו איתו בוודאי לא בסדר. לא יכול להיות שמישהו באמת רוצה להיות איתי.

מה אני עושה?

סתם, להגיד שיום ההולדת שלי הוא מחר ונורא מתחשק לי קצת תשומי. אפשר?

(אפרופה החופש הגדול...כבר סיפרתי פה שלאחרונה, כנראה בעקבות המחשבות על יום ההולדת הממשמש ובא וחשבון הנפש השנתי שאני עורכת עם עצמי, אני מתעוררת כמעט כל יום בדאגה שמא לא הספקתי להכין שיעורים ליום הלימודים - כאילו הייתי עוד בתיכון. מה השתנה  מאז, היכן אני היום. ובכן, מאז החל החופש - אני מתעוררת בדאגה שמא החופש הגדול עומד להסתיים ועוד לא הספקתי למלא את חוברות שיעורי הבית שניתנו לחופש. מנפלאות מוחי העמוס...)

קצרצר: לא מומלץ לנסוע מרחק של 10 קילומטרים עם ההאנדברקס מורם - אלא אם כן רוצים לאבד את הבלמים, להיפרד משמונה מאות שקל ולהתנער מנסיונות חיזור מצד המוסכניק.

אתמול הייתי בלוויתה של אמה של taish שלי. הלוויה הייתה קשה מאוד, אבל גם יפה ומרגשת. הרבה מילים יפות נאמרו על המנוחה - היא הייתה אישה אהובה מאוד. taish עצמה הייתה ממוטטת לחלוטין, ועשיתי את שכל שביכולתי בכדי לתמוך בה. לרגעים היה נדמה לי שאני מגזימה עם הליטופים ושליחות הידיים בכדי ללטף את הגב, את הראש או את הכתף - אבל באמת רציתי שהיא תדע שאני שם, בשבילה. התוכנית הייתה להמשיך ברכבו של החבר של taish לביתה - אבל הסכמנו שתינו שעדיף יהיה אם אגיע ביום אחר בשבעה, צפוף קצת פחות. אני מקווה להגיע אליה בשבוע הבא, ופשוט...להיות שם.

אני יודעת שאת קוראת, taish יקרה שלי. את בלבי ובמחשבותיי. ואני מקווה לראות אותך שוב בשבוע הבא. אוהבת אותך ♥

ביום רביעי נערך הריאיון בחברת החונכויות. מכיוון שעבר כבר זמן מאז, חשבתי לעדכן - למרות שתשובה סופית ודפניטיבית עדיין אין לי. הריאיון עצמו, לפי תחושתי, היה טוב מאוד. כצפוי, עלה נושא הטיפול שלי וגם נושא האשפוזים, לצערי. נשאלתי אם אני מכירה נפגעיי נפש. סיפרתי קודם על חברתי הסכיזו-אפקטיבית, ומשם עברתי לדבר על השמוק, שהוא כידוע מטורלל לחלוטין. מובן מאליו שכיניתי אותו "אבא שלי" ואפילו נאלצתי לספר בחמלה על השבץ שעבר ועל התלאות שעברה המשפחה בעקבות אותו סיוט - שהביא אותי לטיפול. סיפרתי גם שאמא מאובחנת עם דיכאון, בת לניצוליי שואה. אורית, העובדת הסוציאלית שראיינה אותי, שאלה אם אי פעם התאשפזתי. לא יכולתי להכחיש. "כן", עניתי לה, "אבל כדי לברוח מהמצב הקשה בבית. אשפוזים קצרים". היא שאלה אותי אם אני נוטלת תרופות, ונאלצתי לומר שכן - אמרתי שאני לוקחת ויאפקס (נכון) וסימבלטה (לא נכון) בשביל הפיברומיאלגיה. כשנשאלתי על הפיברו ועל האם היא מפריעה לתפקוד היומיומי שלי, שיקרתי ואמרתי שכלל לא, ואף סיפרתי שהמחלה בנסיגה (כל זאת, בעת שבהלוויתה של אמה של taish אתמול בקושי הצלחתי לעמוד במשך חמש דקות רצופות). "מערכות יחסים חברתיות?" היא שאלה. "נורמטיביות!", עניתי ללא היסוס. ב-ס-דר. אני ומערכות יחסים - מומחית, אני. ממש. ועוד נשאלתי שאלות כאלה ואחרות, אבל נדמה לי שהצלחתי לצייר תמונה חיובית למדי. "את עושה עליי רושם של בחורה אופטימית ומאוד מודעת לעצמה", סיכמה אורית, ורק ביקשה לדבר עם טלי, המטפלת. נתתי לה את המספר בשמחה, ביודעין שטלי תחזק את דעתה לשכור אותי. היא אמרה שתתקשר עוד אותו הערב - אך לא ברור אם באמת התקשרה, כי באותו הערב טלי לא הייתה זמינה, וגם הייתה במקום ללא קליטה. יכול להיות שאורית באמת ניסתה לתפוס אותה, ולא הצליחה. למחרת, ברכבת בדרכי ללוויה, השארתי לאורית הודעה שטלי אינה זמינה במרבית המקרים, במקרה ולא ציינתי, ושצריך להשאיר לה הודעה במשיבון. אז ברור שהודעה, לפחות, היא לא השאירה...

גם אתמול נראה שלא התקשרה. קבענו, אני ואורית, שאתקשר אליה היום ונדבר - אבל היא לא עונה, ולא נעים לי לנדנד. מצד אחד, אורית כבר דיברה על כך שבשבוע הבא אצטרך להגיע שוב לאור יהודה לחתום על מסמכים - ואין סימן חיובי מזה, ובנוסף, ציינה שמשרד הבריאות אינו רק מעודד אותם לשכור חונכים עם לקויות נפשיות - אלא דורש מהם לעשות כן - אבל מאידך - קולה אינו נשמע. האם התשובה היא כן? ומדוע היא אינה מתקשרת? לא לטלי, לא אליי? אני מניחה שזה גם סימן טוב (טפו-טפו!) שלא קיבלתי דחייה, ושהעניין עדיין באוויר...אבל חוסר הוודאות משגע אותי. מאוחר מדי מכדי להתקשר, ואני לא יודעת מה יעלה בעניין החונכות שאני כה רוצה

במקביל, אחרי שנתתי ל-ש' "על הראש" כמו שצריך בתגובה על מייל עויין ותוקפני במיוחד ממנו על כך שהנתון של אדם אחד שמגיע לפגישה מתוך שישה ביום אחד של פגישות הוא, לדבריו, "קטסטרופלי", ולאחר שהדגמתי לש' הנסער מה נחשב "קטסטרופלי" בעולמי שלי (לדוגמא, כשבחורה בת 24 מאבדת את אמה למחלת הסרטן בו נאבקה במשך שמונה חודשים ארוכים, כשמחלת הסרטן של חברה של אמא התפרצה שנית והרופאים מנבאים לה 25 אחוזי הישרדות, כשבתה מגלה שהיא ירשה את הגן הפגום שגורם להתפרצות המחלה וכן הלאה) - קיבלתי ממנו מייל מפוייס ומתרפס ובו הוא מביע את שביעות רצונו מעבודתי ואף מציע לי עבודה נוספת "שתכניס לי עוד שעות", לדבריו, ושהוא חושב שתמצא חן בעיניי. כמובן שהגבתי, ביני לבין עצמי, בגיחוך, אבל לעזאזל - אם לא אקבל את משרת החונכות הנכספת שלי - ייתכן מאוד שאאלץ לקבל את הצעתו, ולהמשיך לעבוד עם מאפיונר ביתר-שאת. נהדר.

מה גם שקיבלתי עוד שתי הצעות עבודה סטנדרטיות של מזכירות - אמנם לא חונכות, אבל טובות בהרבה ממה שאני עושה עכשיו, זה בטוח. והבעיה היא שאני חייבת לתת תשובה אם אני מגיעה לריאיונות ביום ראשון עד יום ראשון, וזאת כשאיני יודעת מה קורה עם אורית. לעזאזל!

אז עכשיו אני צריכה אתכם באמת, יותר מתמיד. שתחזיקו לי אצבעות שאקבל את משרת החונכות ואצליח להשתחרר, לאט-לאט, מטלפיו העברייניות של ש'.

סוף שבוע מותח ומתיש במיוחד עומד לעבור על כוחותינו...

מה אתם חושבים? התקבלתי או לא...?

נ.ב - איך ידעתי שזה יקרה?! גירשו אותי!!!