המוזות שותקות.

...ובאקט חסר-תקדים - החלטתי לענות על שאלון השבוע שעבר בנושא חברוּת

האם את נוהגת לשמור על קשרים עם חברים / חברות מן העבר?

כמעט ולא. מהיסודי, למשל - לא שמרתי על קשר עם אף אחד/אחת (תודה לאל...?!). רק החל מתקופת ביה"ס התיכון הכרתי בנות שאיתן הייתי בקשר עד לא מזמן, כשניתקתי אותן - ביחד עם אנשים אחרים שיצא לי לפגוש במורד הדרך. בינתיים - אין בי חרטות. בשנה-שנתיים האחרונות אני נוטה להתבודד, כך שיותר נוטה לברוח מקשרים מאשר לחזק אותם.

האם רוב החברים שלך הם חברים ותיקים? או שאת "מחדשת את המלאי" באופן קבוע?

חברים ותיקים. אני נמצאת בתקופה שבה אני לא משתדלת "לחדש את המלאי" יותר מדי. המסגרת החברתית היציבה היחידה שאני נמצאת בה כעת היא הלימודים - ועם שותפיי לקורס אני שומרת על הפאסון, ולא נותנת להתקרב יותר מדי. אני מחבבת מאוד את כולם (טוב, נו - כמעט!) ושמחה כשיוצא לי לפטפט כאילו הייתי "רגילה", כאילו הייתי ממש כמותם. אני לא - הם לא מודעים, וכך הייתי מעוניינת שגם יישאר. למרות הרצון שלי לשמור על ריחוק - אני מניחה שאם "נועדתי" להתחבר עם מישהי (קרוב לוודאי שזו הייתה מישהי, ולא מישהו...) - כבר הייתי מתחברת - כך שאני גם לא פוסלת על הסף את האפשרות.

האם את מסוגלת לשמור על קשר לטווח ארוך, או שנמאס לך מהר?

ק-שה, ק-שה. אני מתקשה לשמור על מערכות יחסים יציבות ועמידות - לא כי נמאס לי - כי נמאס לאחרים, ממני - ואני לא יכולה להאשים. עד לפני כמה שנים - הייתי אומרת שיצירת מערכת יחסים בריאה עבורי הייתה בגדר משימה בלתי-אפשרית. מערכות היחסים שלי אופיינו כאינטנסיביות וסוערות במיוחד, וכשם שנוצרו במהירות - כך גם פורקו והתפוגגו - לרוב בצורה חדה ומכוערת. כיום אני מתגאה בכמה מערכות יחסים נהדרות שבהן אני מתפקדת כמעט, כמעט כמו אדם בריא לגמרי - מערכות יחסים שבתוכן נמצאת כבר זמן רב. אני גאה בעצמי, אני גאה בחברות שלי - ומעריצה אותן על שבחרו להיות כאן לצידי למרות כל הקשיים. ויש לא מעט.

מהו לדעתך הקשר האולטימטיבי? (להיפגש כל יום, טלפונים, סמסים וכו’)?

הקשר האולטימטיבי, לדעתי, הוא כזה שאני מנהלת עם שלוש חברותיי הקרובות ביותר. אנחנו לא צריכות לשלוח האחת לשניה 1,500 אס-אמ-אסים ביום, לדבר בטלפון במשך 7 שעות ברצף או אפילו להיפגש לעיתים תכופות כדי לדעת שאנחנו אוהבות - ובגדול. הקשר האולטימטיבי, בעיני, הוא כזה שבו לא קיים הצורך המתמיד לומר "אני אוהבת אותך" - הידיעה שאנחנו שתינו יודעות, הידיעה שתמיד נהיה שם האחת למען השנייה - בזמנים רעים כטובים - היא שקובעת, בעיניי.

כמה חברים קרובים יש לך, שאת מגדירה אותם כידידי נפש?

שלוש. הראשונה היא ח' (מזדהה בדפי התגובות כ - N-gel) - ח' היא נדירה, פשוט כך. כבר כמעט עשור שהיא איתי - עומדת בבחנים שלי האחד אחר השני, דובקת בי ברע ובטוב, לא מוותרת, לא משחררת אחיזה. האמונה שלה בי היא מעבר לכל שיכולתי לדמיין שמישהו יאמין בי - היא מחזקת, תומכת ואוהבת ללא-תנאי. אני תמיד אומרת לה - הלוואי ויכולתי להעניק לך שמינית ממה שאת מעניקה לי. השנייה היא הדובדבניל שלי - אחת הבחורות הכי מדהימות, הכי נאמנות, הכי אינטיליגנטיות והכי מקסימות שאי-פעם יצא לי להכיר - ואני מודה עליה בכל יום, כל רגע - כמו שמודה על ח'. כבר שלוש שנים לערך שאני זוכה לכבוד ולאושר שבלהיות חברתה, והיא, כמו ח' - מישהי עבורה אני קמה בכל בוקר. או צהריים  ח' ודובדבניל הן מסוג האנשים שגורמים לי לרצות לקום בבוקר. ויש את taish - בחורה מקסימה-מקסימה-מקסימה, מחוננת עד לכדי גאונות, עם יכולת נתינה ואכפתיות שלא מהעולם הזה - אותה הכרתי לפני שנה-פלוס. היא קטנה ממני בשנתיים - ועוברת בשנות אור את רוב האנשים שמכירה מבחינת האינטיליגנציה הרגשית כמו גם מבחינת הבגרות והבשלות שלה.

את החלק שאחרי הקו המפריד הראשון כתבתי אתמול (26.7). הטלוויזיה על Mute כבר שלושה ימים - לא רוצה לשמוע. לא רוצה לדעת. והיום - הפנים ששנשקפות אלי מתוך המסך מדברים. הם אומרים לי - לא משנה עד כמה תנסי - לא תברחי מאיתנו.

ובהיעדר מילים, אני מפנה לכאן.

 בפרקים הקודמים של "פרידה":

(דמיינו לעצמכם, עכשיו, נעימה דרמטית סטייל "צעירים חסרי מנוח")

אלכס (א', יעני. די, נו. קודם כל - מה הסיכויים שיגיע לכאן? שנית כל - אם יגיע - הו! נפלאות הפרו! תמיד-תמיד אפשר להוריד לטיוטה, או למחוק. שלישית כל - "א'" אחר עומד להיכנס לתמונה - כך שאני שומרת לו את המקום הראוי אותו הרוויח בכבוד רב), המדריך לשעבר, משחק איתי משחקי רוצה-לא רוצה, רוצה-לא רוצה. אלכס מבלבל לי את הנוירונים האפרפרים הבודדים שמשוטטים להם בבטלה בתוך קופסת הפלאים הזו שמתקראת "מוח". אלכס מתקרב-מתרחק, מתקרב-מתרחק.

סקינלס שולחת לאלכס אי-מייל - נשבר לה. לא עוד משחקים, היא קובעת בנחרצות. אני, מחליטה סקינלס - אני מארגז החול הזה יוצאת.

אלכס שולח אי-מייל בחזרה - "אני מתנצל. לא התכוונתי לפגוע בך. לא ידעתי איך להתנהג איתך".

סקינלס, עתה ברקע השביעי משיודעת שלא, לא באמת נגמר ומי יודע לאן יוביל - ממשיכה את ההתכתבות תוך שהיא מהלכת על קליפות ביצים. רק שלא תאמר משהו שיפחיד, שיבהיל, שירחיק. ומה אתם יודעים! The show goes on.

אלכס מזמין את סקינלס לפגישה. פגישה-פגישה. דייט, נו. במהלך הפגישה האינטימית, אלכס מספר לסקינלס על בחורה בה הוא מאוהב נואשות. במשך חצי שעה יושבת לה סקינלס מוכת-ההלם ומהנהנת בהבנה למשמע עלילותיו הפתלתלות של זה האחרון עם אותה בחורה בעוד הידיים משתדלות שלא להגיח ממקום מחבואן מתחת לשולחן ולחנוק אותו.

כמה ימים לאחר הפגישה, סקינלס הַזהירה (ששש, לא להבהיל! היא מחכה כמה ימים - לא ללחוץ, רק לא ללחוץ, חלילה!) שולחת אי-מייל תמים נוסף הזוכה להתעלמות גמורה מצד אלכס הנכה-רגשית. היא רק מוודאת, שולחת עוד מייל, לשאול אם קיבל. כן, עונה לה אלכס הגברבר שמשחק אותה דון-חואן - אני מצטער, הוא מסביר - החברה החדשה שלי הייתה מעורבת בתאונת דרכים, ואני נורא-נורא-נורא דואג. למרות שהיא בסדר.

לסקינלס נשבר, אבל נשבר באמת, ואז שולחת את המכתב.

אלכס אינו קופא על השמרים, ותוקף בחזרה.

אבל סקינלס - סקינלס החרוצה ממהרת לקפל את הזנב בין הרגליים, ומנסחת טיוטה ראשונית של מכתב קורע-לב נוסף. היא עוד לא שלחה - ועדיין מקווה. משעמם לה, אולי, והיא ממהרת לשוב אל ארגז החול. בוא נשחק, היא אומרת. בוא נתלכלך. ביחד.

היכונו, אגב, לשינוי קיצוני בנימת הטון.

אלכס,

כבר כמה ימים שאני חושבת מה לכתוב, ולא בטוחה מה בדיוק להגיד. אני לא חושבת שאני בטוחה כל כך, גם עכשיו. ובכל זאת - אני מנסה. אני מקווה שאתה קורא אותי.

אני מרגישה את הצורך להסביר את עצמי. קיבלתי את המייל שלך - פגעת בי. משפטים ספציפיים פגעו בי. מאידך - אני יודעת שגם אני פגעתי בך. או איכזבתי. הרגשת את הצורך להתגונן - תקפתי. אני יותר. לא מתוך רצון לפגוע, אלכס - מרוב כעס, ותסכול. אני מקווה שאתה יודע שמעולם לא התכוונתי לפגוע בך - אני לא מסוגלת. לא ביודעין. ואני מתנצלת.

כן - יש לי רגשות כלפייך. אילו? הלוואי וידעתי. הלוואי והבנתי את הרגשות האלה שלי - אני לא, ולכן גם קשה לי להגדיר אותם. הרגשות הללו מורכבים - מורכבים אולי כמוני, מורכבים אולי כמו ההיסטוריה שלי, העבר שלי. חשבתי להכחיש, אתה יודע. חשבתי לכתוב לך שלא דובים ולא יער - לא מרגישה כלום. אבל אני לא משקרת - בטח שלא לך. אני גם לא משקרת כשאומרת שהרגשות שלי כלפייך לא ברורים לי. לא פשוט לי לכתוב - בעיקר אחרי שבחרת להעמיד אותי על טעותי בצורה בוטה ואכזרית כל כך. אני משתדלת שלא לחשוב ולהתעכב על הניסוח בו בחרת.

כן, יש לי רגשות כלפייך - ולא, אין בי ולא היה בי הרצון למערכת יחסים רומנטית איתך. וכשחושבת על כך - אולי "רצון" גם היא לא המילה המדוייקת. אין לי את היכולת. אין לי את היכולת להימצא בסיטואציה רגשית שכזו עם אדם אחר בשלב זה בחיי, ואני מודעת לכך לחלוטין. אין לי את היכולת בעקבות דברים שקרו, דברים שהשאירו עליי חותם. דברים שהייתי רוצה לספר לך עלייהם - אם תרצה לשמוע. דברים שאני לא מספרת לכל אחד. דברים שהייתי רוצה שתדע. אני חושבת שאם אספר לך - תדע אולי להבין יותר טוב את המצב שאני נמצאת בו.

למרות הרגשות שלי אלייך, אני רואה בך ידיד. לא יותר. אולי לכן, כשקלטתי ממך מסרים שאני מבינה שלא היה בכוונתך להעביר - התבלבלתי. כעסתי, אפילו. כעסתי, כי משכת אותי, בלא יודעין, לכיוון אליו הייתי רוצה ללכת באופן תיאורטי, כיוון שאליו אני יודעת שאליו לא נועדתי ללכת. הרצון שלי לממש וחוסר היכולת שלי יוצרים קונפליקט - והקונפליקט הזה רק הועצם כשחשבתי שאני קולטת ממך מסרים מיניים. אני יודעת שמה שאני עומדת לומר נשמע אבסורדי בהתחשב במה שסיפרתי לך - אבל זה נכון, ואמיתי. אתה יודע - כשסיפרת לי על כל אותן חברות שלך? על העניין שלך בזו או אחרת? שמחתי. פשוט שמחתי. שמחתי בשבילך, ושמחתי לגלות שאתה בוטח בי דיו בכדי לספר לי. ובנוסף, אולי הרגשתי ש - "הנה, את רואה, סקינלס? הוא לא רוצה, הוא לא מעוניין. אין 'סכנה' שירצה אותך, שמשהו יתפתח - יש לו אחרות".

כי בסך הכול - אני מפחדת. אולי יותר ממך, אפילו.

ו"הרגעת" אותי מבחינה זו כשסיפרת על העניין שלך באחרות, ובילבלת כששלחת מסרים מיניים. אותם מסרים היו לי לאותה הסכנה, לאותו הפחד מיצירת מערכת יחסים מסוג שבו עוד לא התנסיתי, לא ממש. ובאותה המידה - לא, לא יכולתי להתעלם מהמשיכה שלי אלייך, ובאופן טבעי - זה בילבל אפילו יותר.

למרות כל הבלבול - אני יודעת בדיוק מה אני רוצה: אני רוצה חבר. חבר במובן של Friend. תמיד שנאתי את ההפרדה שישראלים עושים בין חבר - שבעיני, לפחות, היא מילה פשוטה וטהורה - ל"ידיד". בעיני - ידיד הוא מכר, לא יותר. לאדם שאני חושפת עצמי בפניו, חושפת את הצבעים האמיתיים שלי - אני רוצה לכנות "חבר". לא "ידיד". והייתי רוצה לחשוף את עצמי בפנייך, ולראות בך חבר - עם המשמעות התמימה, התמימה באמת - שאני מעניקה לה - עם היסודות הפשוטים והבסיסיים ביותר שקיימים בחברות (שוב - במובן של Friendship): קרבה, חיבה, אמון. הידיעה שיש מישהו שמוכן להקשיב, להיות לצדך בעיתות קשות כמו גם בטובות.

אתה יקר לי. יקר לי דיו בכדי שאכתוב לך שוב, ואבקש ממך דבר אחד - שלא תפחד ממני. שלא תפחד שאפתח ציפיות, שלא תפחד שאדרוש ממך דברים שאתה לא מעוניין ו/או רוצה להעניק.

והעצוב ביותר? אני, בעצמי - לא בטוחה במה ממה שכתבתי מאמינה - ובמה לא.

דיברתי אתמול עם ר'. ר' המקסים שלי. ר' שהציל את היום - כמו שיודע לעשות טוב מכל אחד אחר. ר' שיודע בדיוק כיצד להעלות חיוך על פניי גם ביום גשום ואפרורי. אנחנו מדברים קצת על המלחמה בצפון - אמנם קיבל רשות לצאת למקלט ציבורי (הוא נמצא סמוך לקו האש - עדיין במעצר בית. תאריך המשפט טרם נראה באופק. ואני ממתינה, ממתינה כדי שיבוא. כדי שיאהב, שוב, כמו שאוהב כשאנחנו ביחד), אבל מעדיף להיוותר לבדו במרחב בלתי מוגן מאשר, לדבריו - "להצטופף עם עוד מאה איש בבונקר מסריח". אני דואגת, אומרת לו שדואגת. שלא יסכן את עצמו. בשבילי. אל תדאגי, הוא מבטיח ומרגיע - אני לא הולך לשום מקום. ואליי, הוא מבטיח בעוד אני מביעה את חששותי מה"זילזל" ההולך ומתקרב - ירוץ ויגיע בכדי להציל, לפניו.

הוא אומר שמתגעגע. גם אני, אני אומרת. אני באמת מתגעגעת. מתגעגעת למגע ידו, כמהה לחיבוקו החם, ליד המלטפת, לשפתיים שמעירות אותי מתרדמתי. הוא אומר שאוהב - שוב, ושוב. אני מת עלייך. אוהב אותך. כבר כמה פעמים שהשתמש בביטוי המדויק: אני אוהב אותך. בול-פגיעה. הלב נמס. גם אני אוהבת אותך, אני משיבה. טוב כל כך לשמוע אותך. לשמוע את הקול שלך. אני באמת אוהבת. אפילו שרחוקה, אפילו שזמן עבר מאז ראיתיו - אני עדיין שומרת לר' מקום חם בליבי. מלבד המשיכה המטורפת - הלב ממשיך לאמץ אל חיקו, לנשום אותו, את הילד הזה שלי שבוגר יותר מכל גבר שאי-פעם יצא לפגושו. בן 22 בסך הכול - אולי 21, בספטמבר 22, אם לא טועה. בן 22 שקורות חייו לא יביישו את אלה של גיבור-הטלנובלה-הישראלית-המעאפנה הממוצע. כבר גרוש ואב לשניים. כבר ראו עיניו כל שיכול אדם לראות, כבר שמעו אוזניו קולות שרובנו - רחמנא ליצלן - לא נשמע לעולם. רק שלשום סיפר לי על חבר ילדות שנרצח. לא יודעת, לא שואלת. רק אמר - ארבעה כדורים בראש, חמישה לשאר הגוף. הוא נסער כשמספר - אך יום למחרת מפגין חזית קרירה ומלאת ביטחון בשנית - את יודעת - אני מתגבר במהירות, הוא אומר - זו לא הפעם הראשונה. קרוב לוודאי שגם לא האחרונה.

אני רוצה לחבק אותו. לחבק חזק-חזק, ולשמור. לשמור עליו, על הילד הערס-הגיבור שלי.

אני מספרת לו על אלכס. אנחנו יודעים, שנינו, ר' ואני - אי אפשר. אנחנו באים משני עולמות שונים. אני כבר לא מחכה - המשכתי הלאה. והוא יודע, ותומך. ודואג להזכיר שוב ושוב - מת עלייך. אוהב אותך. את הכי נהדרת שיש, הכי חכמה, כל כך הרבה פוטנציאל. הוא מאיץ בי לזנוח את אלכס. גם הוא יודע - אין טעם. אנרגיות מבוזבזות. חבל על הזמן, הוא אומר לי - מגיע לך יותר. מגיע לך הכי טוב שרק אפשר. אני מזכירה לו תמיד - גם לך. וגם לך פוטנציאל עצום, הלוואי וידעת. הלוואי ולא ויתרת כך על עצמך. הלוואי שידעת את שוויך, ועד כמה יכולת להרחיק לכת. להפתיע ולהמם את כל עובדי משרד הרווחה - ממש כמו שהפתעתי אני - מישהי שסומנה כמקרה אבוד, ושבה ואספה את עצמה מיסודות עפר. גם הוא יכול, אני יודעת שכן. וכשאומרת לו - הוא ממהר לבטל את דבריי.

הצחוק שלו. הדיבור. לרגע אני שבה לזרועותיו על ספסל בפארק קטן בתל אביב. ולרגע הוא מעביר אצבעותיו בין שיערי שוב, ואומר לי - כמה טוב להיות איתך. הייתי מקפיא את הרגע לו יכולתי.

גם אני. הייתי מקפיאה, ונותרת שם, איתו. חשה בטוחה מאי-פעם, מוגנת. דבר לא יגע. ששש. הכול בסדר.

ביקור אצל רופא השיניים מסביר את כאבי התופת שמרגישה באופן יומיומי באיזור הפנים כבר למעלה משנה - השיניים, החניכיים, החללים סביב האף, מתחת ומעל לעיניים. במהלך הביקור הקודם אצל רופא שיניים אחר נאמר לי שהכול בסדר, ושאני צריכה ללכת לרופא אא"ג. רופא האא"ג שקבע מיד שמדובר וודאי בסינוסיטיס שלח אותי לצילום סינוסים, אחר קבע שלא - זה גם לא סינוסיטיס. הפנה אותי לנוירולוג - אמר, כמו טלי - זו בוודאי ניאורלגיה. פסיכוסומטי.

אני חורקת שיניים, מסתבר, וצריכה לישון עם סד לילה. מה, מה זה לעזאזל "סד לילה"?! ואיך ארדם כשיש לי פלסטיק, או גומי-או-וואטאוור בפה כשגם כך קשה לי להירדם?! גרר.

וגם צריכה לעקור שן בינה רקובה, ושלוש סתימות.

2,500 ש"ח בסך הכול.

אני יושבת מול המזכירה במרפאה ומתאפקת שלא לפרוץ בבכי. בת 23 מגיעה בלי גרוש על התחת, צריכה שאמא תשלם בכרטיס האשראי. מצלצלים לאמא, ואמא נותנת את פרטי הכרטיס. 2,500, סקינלס, 2,500 ש"ח. ילדה רעה שכמותך. לאמא אין כסף, ואת עולה 2,500. שמונה תשלומים - מעל ל-300 בחודש. העסקה לא עוברת - הבנק לא מאשר. ומנסים שוב, ושוב, ואני מסובבת את המראה הקטנה על הדלפק כך שלא אראה את עצמי, את האף האדום והעיניים האשמות.

אחרי שעה לערך, הבנק מאשר. אמא מספרת שהמזכירה פשוט טעתה כשהקלידה את תוקף האשראי - היא שמעה יולי, לא יוני. זה יוני.

אני מביטה סביבי. לכל האנשים סביבי עבודה, מקור פרנסה. להם, לילדים. ורק אני שם, תינוקת בת 23 שלא מסוגלת לתמוך בעצמה. שעדיין צריכה את אמא. לכולם יש עבודה. כולם נורמלים. רק את לא, סקינלס. את אחרת, את שונה. את מקרה אבוד.

אני בעלת מקצוע, לעזאזל! אני גרפיקאית! למה לא יכולה לעבוד כמו כל השאר? מדוע המחשבה על עבודה מסמרת את שיערותיי, הופכת את עורי לעור ברווז? ממה מפחדת כל כך? אני לא יודעת.

טלי דוחפת אותי קדימה, כמעט מכריחה אותי להתחיל "בקטן" - הקלדה והדפסת עבודות סמינריוניות לסטודנטים.

ואני חושבת, ורוצה לצרוח.

אני מצטערת שעוד לא הגבתי, שעוד לא כתבתי - פה, או באי-מייל. הכוחות שלי מוגבלים, ומוקדשים עתה למשבר שלא יודעת מתי יסתיים, אם בכלל. אני רוצה לכתוב, לספר - ולא יכולה. 

אז חשבתי להראות אותו. את המשבר. את הכאב הזה שלא נעלם. את הכעס. את חוסר הוודאות שמלווה, את התסכול. אתמול שכבתי לי על הדשא שמאחורי הבית במשך שעתיים, ובתנוחת שכיבה, מרשה לשמש ללטף אותי קצת, לחמם ולהרגיע (בשיתוף פעולה מרשים בינה ובין ה"קלמנרבין" שלקחתי), צילמתי מסביב-מסביב.

התמונות לא עוּבדו - הן הפוכות במקור. או שאולי אני? העצים במקומם שתולים, צמרותייהם זקופות גאות אל על. ואני, שתי עייני קולטות ענפים נפולים, מחפשים לשוב למולדת. מעפר באת ולעפר תשוב. הבניין מתנשא גבוה מעליי, מאיים למוטט אבניו עליי. גדול כל כך, ואני קטנה שכזו. 

פיצפונת.