לפני שנים, בשנות התיכון, כשיצאתי עם חברות לבאולינג ברמת גן - נתקלנו בדודו טופז. אני, מתלהבת כהרגלי למראה סלבריטאי מקומי, ניגשתי אליו באומרי: "אממ, אני מצטערת אם אני מפריעה, אבל - " - דודו שלח אליי מבט מזלזל וקטע אותי: "אז למה את מפריעה?".
אפשר לומר שמאותו היום והלאה לא סבלתי את דודו. כמובן, לקחתי בחשבון שהוא וודאי רגיל להטרדות מצד קהל המעריצים, ושדבר זה בוודאי החל להימאס עליו עם חלוף השנים. תיארתי לעצמי שהייתי עוד אחת מיני רבים שזכו להערות מעליבות מצידו, והשתדלתי שלא לקחת ללב. ובכל זאת, אותו המפגש הקצר בינינו גרם לי לא לסבול אותו אף יותר.
איני יכולה לומר שהייתי מופתעת מכך שדודו שם קץ לחייו. היה הלם מיידי, כזה שממאן להאמין. אפשר לומר גם שעד עתה, בכותבי את מילים אלו, עדיין קשה לי להאמין שדודו כבר לא איתנו.
לפני כחודש, כאשר נודע שטופז אחראי לתקיפת אבי ניר, שירה מרגלית (אותה הכרתי היכרות אישית מימי עבודתי ב"רשת") ובועז בן ציון ולהזמנת תקיפותייהן של אחרים, ראיתי בו מפלצת לכל דבר ועניין. קל היה לשנוא אותו אז. אלא שהתאבדותו של טופז שינתה את רגשותיי כלפיו. לראשונה - צצו בי רגשות חמלה. חמלה כלפי האיש שלא ידע ולא רצה לחיות ללא אהבת הקהל לו הזדקק באופן מונומנטלי כל כך.
הרבה לפני פרשת התקיפות, היה ידוע ומובן לכל שדודו טופז הוא נרקיסיסט אמיתי. מה שלא ידענו, והפנמנו רק לאחר שגילינו על שביצע, הוא שהנרקיסיזם שלו לא היה נרקיסיזם בריא - אלא היה הפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה ובלתי מטופלת שגלשה לפסים אנטי-סוציאליים.
אני חושבת על דודו - ומוצאת אותי. כמוהו, בצורה שאינה משתמעת לשתיי פנים - גם אני זקוקה לאהדת ואהבת הקהל. תמיד נזדקקתי להן. לאישורם של אחרים שאני טובה מספיק, מרשימה מספיק, חזקה מספיק, אהודה מספיק. כאן בבלוג, בחיים האמיתיים - בכל מקום אפשרי. מאז ומעולם חיפשתי תהילה - בדומה לדודו. נדמה לי שאני יכולה להבין את תסכולו של זה האחרון בתקופות בהן שבת מעשייה ואיבד את קהל המעריצים שלו. נדמה לי שפעמים לא מעט הרגשתי את אותו התסכול, בעצמי. ההבדל היחידי בין שנינו הוא שאני לא הייתי שולחת מתנקשים לרוצץ את גולגולותם של אלו שנטשו אותי. אני הסכמתי לקבל, בעצב ובצער רב - אך דודו, מעצם היותו דודו, לא יכול היה. אין בזאת משום הצדקת מעלליו ולו במעט. אני רואה במעשיו פשעים נתעבים שאלייהם אני יודעת שלא אגיע לעולם. אך באותו הבוקר בו שמעתי על כך ששם קץ לחייו - מצאתי את עצמי מזדהה. מזדהה עם כאבו של דודו הננטש (כן, הוא הביא את זה על עצמו, אין מה לומר. והוא וודאי ידע זאת, בעצמו), של דודו שנפל מכיפת האוורסט אל תא מעצר נידח.
רבים מעידים על דודו שהוא היה אדם עצוב. אני חושבת שגם תהילת ההמונים לא מילאה את החלל שצבט ובער מבפנים. הייתה זו בדידותו שלו, כמו גם בדידותי שלי - שהביאה אותנו לחפש לנו תהילה, הערצה, אהבה. אדם נרקיסיסט (ואני בהחלט מעידה על עצמי כשכזו) הוא אדם שלא באמת אוהב את עצמו - נהפוך הוא. אדם נרקיסיסט הוא אדם שזקוק לאישור, לליטוף, לכבוד - על מנת שיקלו אלו האחרונים על התיעוב העצמי. התאבדותו של דודו מעניקה לי חותמת רשמית עד כמה נזקק היה דודו בימיו האחרונים - הוא באמת לא יכל בלי אהדת הקהל - כפי שאיני מסוגלת אני. ומאותו מקום של הזדהות צצים הרחמים, והחמלה.
יש שיגידו שהתאבדותו של טופז הייתה המופע הגרנדוזי הגדול האחרון שלו. אולי הקאמבק הפרדוקסלי כל כך. אני, אני מזהה אדם אומלל שאיבד את שהיה לו היקר מכל - ולא הצליח להשלים עם אובדנו. ללא אהדת הקהל - דודו עצמו כבר לא היה קיים, ממילא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
