"...עכשיו אני יורד כי הגשם בשער
עכשיו אני הולך עמוק אל לתוך היער
איפה שיש אנשים בלי ידיים
והחרא עולה שם ומציף את המים
ויונים מתות מכוסות עלי זית
ופנים של תליין מסתכלות מכל בית
שם הכל מכוער ולנפש אין ערך
הצבע שחור והאפס הוא מלך
ואני רוצה לספר, ולנשום, ולחשוב את זה
להביא את זה הנה שכולם יוכלו לראות את זה
לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי
להכיר את השיר שידעתי ושרתי

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול"

(גשם כבד עומד ליפול/ בוב דילן)

ביום שני אני מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית לתקופת זמן לא נודעת. אשפוז יום.

זה עמד בפתח הדלת, הציץ לעברי מדי פעם והזכיר שהקרע עוד פתוח ומדמם, ואני עוד עלולה להישאב אל תוכו, שוב. אני בתוכה עכשיו, בתוך המורסה המוגלתית הזו, מנסה להזיז ידיים ורגליים, להגיע אל איזור התפר שסוגר עליי ולקרוע אותו מחדש כשקרני האור נשפכות אל תוכו ומאירות באור בוהק, מסנוור. אור חדש של בוקר. אני רוצה להתעורר מתוך הסיוט הזה, מתוך האפיזודה הדיכאונית של השנתיים האחרונות. אני רוצה ללמוד לשחות מחדש, לשמר את הראש אל מעל לקו המים ולשמור על קשר עין בוטח עם קו החוף.

אני מפחדת. אני רועדת. הגוף שלי הוא כמו ויברטור על סוללות אנרג'ייזר.

אני באמת לא יודעת אם הפעם אני שורדת.

זה שיר של אלאניס מוריסט, נדמה לי.


כל כך הרבה אנרגיה השקעתי במהלך השנה האחרונה באמירת סליחות כאלה ואחרות למי מכם, למי ממכריי וקרוביי, בני משפחתי. התנצלויות שבות ונשנות, נשנות עד כי הרגשתי צורך ליצור קטגוריה צינית המביעה סאטירה-עצמית - "סלחו לי קוראיי, כי חטאתי".

היום הייתי רוצה לבקש סליחה מעצמי.


היום אני רוצה להתנצל בפני הגוף שלי - אני רוצה להתנצל בפניו על כי פגעתי בו, הכאבתי לו, על כי חתכתי, שרטתי, דקרתי, צבטתי. אני רוצה להתנצל בפניו על שלא החשבתיו לשווה ערך, ועל שלעגתי לו ועלבתי בו. אני רוצה להתנצל בפניו על כי לקחתיו כמובן מאליו, על שהשמצתי אותו, על שהזנחתי ולא טיפלתי כיאות. אני מתנצלת בפני הגוף שלי על שסיכנתי אותו, על שהתביישתי בו. אני מצטערת על כך שהעברתי אותו תלאות.

אני מתנצלת בפני עצמי על שסירבתי להקל עם עצמי, על שהייתי כה קשה ונוקשה, על ההלקאה העצמית ועל שהעמדתי את הרף גבוה כל כך כאשר כל העת ידעתי שלא אצליח לגעת. אני מתנצלת על כי דחקתי בעצמי, על כי לא ידעתי לסלוח לעצמי, על כי לא ידעתי להכיר ביתרונותי, על כי דבקתי בחסרונותי ועל חוסר המוכנות להכיר במגבלותיי. אני מצטערת על הצורך הכפייתי להגיע לשלמות, ועל הביקורת העצמית המתמדת שהטלתי על עצמי. אני מבקשת סליחה על ההשוואה המתמדת שערכתי ביני ובין האחר, ועל שלימדתי עצמי שאני טובה כקליפת שום. אני מתנצלת בפני עצמי על שפחדתי להעז, על שפחדתי ליזום, לפרוש כנף ולעוף. אני מתנצלת על מעגליי החרדה והפניקה בהם כלאתי את עצמי, ואני מצטערת על שלא ידעתי להפסיק. אני מתנצלת על החולשה שהפגנתי, ועל הפעמים בהן חשבתי לוותר.


אני מתנצלת על שאיני מסתפקת במי ובמה שהנני.