"היי שקטה עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר

היי שקטה

כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה

כמו לא עברת אף פעם

כמו לא היית צרימה בנוף המטופח

כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם

כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה

כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה

כמה אפשר לשטוח את הפגיעות

מבלי לחשוש מהשפלה

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח

כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

היי שקטה

כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר פורחת שושנה."

שנה טובה לכולם. ולי - רק שקט.

יום חדש, והוא טומן בו חובות של עשייה, עשייה מלחיצה, זמן מועט ותמרון בין משימות שונות במקביל - הכול לקראת השידור היומי של "מפרץ האהבה". הערב, לאחר שאסיים (בתקווה? אין לי שמץ של מושג אם אצליח לסיים את שאר מטלותיי, וחובה עליי לסיימן) במלאכת צפיית התכניות, בדיקת התרגומים וצפייה במאות פרסומות המיועדות לשידור למחר בבוקר, עליי להתפנות, בדרקה התשעים, לצפייה בתכנית האווילית הזו, לבדיקת תרגומה ולהכנסת באנרים - הכול במקביל. ההוראות ברורות, קשוחות ומקפידות. ארבע דקות ראשונות - טיזר. 37 הדקות שלאחר מכן - מציאת חלונות בני 10 שניות כל אחד להכנסת באנר - על הקטע להיות נקי מקלוז אפ'ס (שכן הבאנר יסתיר את פני המצולם), ונקי מדיבורים - שמא יסתיר הבאנר את התרגום. ועוד באנר אחד לפינה של התוכנית. מלאכת קודש מתנת "רשת", ואילו על ים הכדורים המרגיעים שגומעת בניסיון להתמודד עם הלחץ והחרדה לקראת השידור - החזר כספי לא מקבלת. 

אתמול הגיעו מים עד נפש. את הדרך הביתה, במכונית, העברתי בפרצי בכי חסרי רסן, מתאבלת על יום אבוד מתובל בכאב לב ובסבל שאיני יודעת כיצד לתארו במילים. ההימצאות הזו שם, בחדר הבקרה, הנוכחות השקופה שלי בעיניי הטכנאים (להוציא אחד) הוציאה אותי מדעתי. אני יושבת לי שם, מכווצת בפינתי, נואשת למעט תשומת לב. למילה. למבט. ואותם לא מקבלת. מאחורי גבי מתקיימות שיחות נפש של הטכנאים, מסוגרים להם מפני כל התערבות חיצונית שלי. וגם כשמתאמצת לשרבב משפט אומלל אחד בתקווה להיענות - זוכה להתעלמות דוקרנית. סכינים סכינים הן חותכות בבשר החשוף - האינטראקציה המלבבת בין חברי הצוות, ההתעלמות המופגנת מצד חברי הצוות כלפיי, והיותי נפש בודדה אחת באוקיינוס של ניכור ובידוד.

הבוסית שלי החליטה לחגוג באיחור את יום הולדתו של סיוון, השותף שלי למלאכת בקרת האיכות. בחדרה ציפו לו עוגת שוקולד ועליה ארבע נרות דלוקים, מתנה, וחמישה אנשים אוהבים, מעריכים, מודעים להיותו, לקיומו, לנוכחותו המורגשת כל כך. בזכרוני צרוב מבטו המופתע, פניו הזחוחות והקורנות, החיוך המופתע. חרף קנאתי הרבה, עלה בידיי להתעלות מעל לעצמי ולהעניק לו חיבוק ונשיקה. אפילו שרתי. התנדבתי ברצון לבצע את מלאכת פריסת העוגה - להיות, פשוט להיות. אני כאן, אני קיימת. אני פורסת את העוגה ומחלקת אותה לשאר הנוכחים בחדר. סיוון הוא היחיד במתחם השידור של "רשת" שמכיר בנוכחותי, ומרעיף חיבה. אתמול, למרבה האירוניה, אמר שאני מזכירה לו "בול" את חנה לסלאו. המסכה הצוחקת והמבדרת מסתירה תחתיה שכבות שכבות של כאב ותחושת ניכור כאובה - אך להן סיוון אינו מודע. איש אינו מודע לכאבי. משה הטכנאי מדבר על שמחת החיים שבי, ואילו אני בולעת רוק במבוכה.

שמחת חיים? הוא מדבר עליי? 

ברחתי לדובדבניל, דובדבניל היקרה שלי. בעוד אני שרועה על הספה שבסלון, פניי כואבות וגופי שבור ודואב, מצאה לי דובדבניל שתי סדנאות קבוצתיות לטיפול בחרדה חברתית ושיפור מיומנויות חברתיות ויחסי אנוש. אני זקוקה לקבוצה הזו נואשות, לעזרה הזו. הפחד מאנשים משתק אותי, בעוד אני מאבדת את האחיזה על חיי ומשלמת מחיר על הנטל הנפשי אותו נדרשת לעבור באופן יומיומי בחדר הבקרה.

אני מפחדת.

כשהייתי קטנה, עוד בימי היסודי המוקדמים, ימי מחלה וחופשה מבית הספר עוררו אצלי רגשות אמביוולנטיים. מחד, שמחתי על כך שלא אאלץ לצאת אל בית הספר, אל חברת הילדים שהוקיעו אותי מתוכם. מאידך - התעוררה בי בכל פעם מחדש התקווה שאולי יצלצלו לשאול לשלומי - אך התקווה הזו נותרה בגדר תקווה בלבד. איש מעולם לא צילצל, ואני נותרתי בודדה אף יותר, כואבת את עובדת היותי לבד.

כשאני כותבת את הפוסט הקצר הזה, אני נזכרת באותם הימים. אותם רגשות אמביוולנטיים שבים ועולים בי כשאני חושבת לספר כאן, בבלוג, על הביקור אצל הכירורג הבוקר. זה האחרון בדק את תוצאות בדיקת האולטרסאונד האחרונה שלי (שלמעשה, בוצעה כבר לפני כמה חודשים) וקבע כי עליי לעבור ניתוח - כריתת כיס המרה באמצעות לפרוסקופיה (ואם יהיו סיבוכים, יאלצו לפתוח את הבטן), בעקבות אבנים ונפיחות שנתגלו בו. אני תוהה אם למישהו יהיה אכפת - כאן, בבלוג, ובמציאות היום-יום. אני תוהה בליבי אם אחותי, אחותי אשר ניתקה כל קשר עמי, תתעניין ולו במעט. האם תשאל לשלומי? אולי תגיע לבית החולים? אני מהרהרת באפשרות ואז פוסלת אותה מיד. היא בוודאי לא תגיע. ובעבודה? האם ישאל מישהו לשלומי? השותף עימו עובדת? הבוסית? הטכנאים בחדר השידור והבקרה? ומה עם החברות? הן וודאי לא ידעו. לא אתקשר במיוחד בכדי לספר.

ושוב היא שם, הבדידות.