מזמן לא עידכנתי, ואני מודה שהתפתיתי.

למען האמת, לא הרבה קורה בחיי בימים אלו. את פרשת אחי החלטתי להשאיר מאחוריי וללכת עם הראש קדימה, לא לשקוע בפרשיות עבר. ואחי, עבורי ולצערי - הוא היסטוריה.

בימים אלו אני עומלת על העסק החדש שלי, שלדברי דובדבניל מצליח מאוד - בהתחשב שהוא עסק מתחיל בלבד. בינתיים היו לי אמנם שתי לקוחות בלבד - אבל היו עוד כמה אחרות שדחו או ביטלו. בעקבות מספר הביטולים ("מצאתי הצעה יותר אטרקטיבית") החלטתי לנקוט בשני צעדים, האחד מהם מצער אותי מאוד - והוא להוריד את מחיר הצילומים. לאחר מספר הורדות, הגעתי מחלומות באספמיא של 1300 ל - 700, לא כולל מאפרת ומעצבת שיער וסטייליסטית. זהו מחיר מגוחך, מגוחך, מגוחך לשלושה ימי עבודה והרבה כאבי גב וגפיים נימולות מול המחשב (שלא לדבר על העבודה הפיזית בחוץ) - אבל אין ברירה. הצלמים והסוכנויות הטובים ביותר בשוק, כך מסתבר, לוקחים אפילו פחות. יש לי דווקא לקוחה שהסכימה להצעת מחיר של אלף ש"ח, אבל לך תחפש אותה עכשיו. אמרה שתחזור אליי ושמבחינתה זה סגור - נחיה ונראה. הצעד השני שנאלצתי לנקוט בו הוא ניסוח חוזה עבודה. משמע - ברגע שסוגרים איתי על תאריך, חותמים על דמי ביטול ואולי גם על מקדמה. לא ברור אם אלך על מקדמה ועל דמי ביטול בו ביחד - על כך עליי להתייעץ עם עורך דין, מכר של אמא, לאחר יום כיפור בשבוע הבא.

בינתיים התחלתי לקחת שיעורים בסטודיו - אני צמאה ללמוד, ואני מוצאת את הלימוד (גם אם יקר - 400 שקל לשיעור של שעתיים וחצי) מאתגר ומספק. התגעגעתי. עוד שניים שלושה שיעורים - ואהיה מוכנה לצלם גם בסטודיו, מה שעשוי לשפר את מאזן הלקוחות. אפרת, בעלת הסטודיו, גם נותנת לי שיעורי בית בכל פעם (וכמובן ששפחתכם הנאמנה מספיקה הכול כבר ליום המחרת). אני מחכה ומצפה בכיליון רוח שהלקוחות יתחילו להגיע, ויצא לי לצלם יותר - גם בסטודיו.

בינתיים אני גם בונה על הטסט ל"קארין מודלס", שאני מקווה שיכניס לי עבודה קבועה. למרות המותג המפתה, לא מדובר בהרבה כסף (1200 שקל לדוגמנית - 250 מהם הולכים למאפרת והסטייליסטית וכמאתיים לבעלת הסטודיו על זמן השימוש בו) - אבל זו לפחות עבודה קבועה. אם מישהו אוהב אותי שם למעלה, הוא כבר ידאג שאתקבל. טפו-טפו. 

בינתיים, הוא שחפץ להצטרף לקבוצת הצילום שלי בפייסבוק (וגם להפיץ) - מוזמן לבקר כאן.

ולחדשות אחרות, כאלה שקצת מרגיעות ומרגשות הרבה - סוף כל סוף נמצאה לי מטופלת!!!  אכן כן - כארבעה-חמישה חודשים לאחר שהתקבלתי לעמותת החונכים, אני מתחילה לטפל. אורית, העובדת הסוציאלית, מספרת שנפלו עלייה עשרות חניכים, ואילו אני ביקשתי לקבל כמה שיותר. איך אשלב בין הטיפול והצילום? אני מניחה שימים יגידו. העיקר שייכנס קצת כסף.

ובנימה זו וברוח יום הכיפורים אתנצל על שלא כתבתי ולא כותבת לעיתים תכופות יותר, ושגם לא מחזירה מיילים. עסוקה עד על לראש. שנה טובה לכולכם, צום קל וגמר חתימה טובה!

שמעתי את השמוק בעד לדלת החדר הסגורה. מילותיו הידהדו, ואילו אני מיאנתי להאמין. רגעים לא רגעים בהם אני מנסה לקלוט, לעכל, להבין.

לאח שלי יש בת נוספת. ולי יש אחיינית נוספת. שלושה אחיינים בסך הכול. האחיינית החדשה בת שנה כמעט, ואילו אני לא ידעתי דבר. אינני יודעת את שמה. הדבר היחיד אותו אני יודעת הוא שאין לה שנה נוספת. היא גוססת. כשל בלב ובכבד. יש לי אחיינית שלעולם לא אזכה להכיר. יש לי אחיינית שתמסור את נשמתה לבורא עולם בלא שאדע.

אחוזת טירוף, החלטתי שאני נוסעת אליו. אל אחי. לשניידר, לביתו - לא משנה, אחפש אותו תחת כל אבן. ונשלים. אהיה לצידו בשעתו הקשה ביותר. אהיה איתו. אגיע, ללא שום התראה, עם זר פרחים ושוקולד. נהיה כמו פעם. לא אכירו - 13 שנים חלפו מאז ראיתיו לאחרונה. ושם, בחלומותיי הפרועים ביותר, הוא יחבק בחזרה ויקבל אותי, אותי החדשה, האחות שהוא אינו מכיר. חשבתי על התחלה חדשה, על חיים לצידו. לצד אחי שאני אוהבת כל כך - גם היום. עד היום. לתמיד אולי.

אמא צעקה והשתוללה. "אני לא אהיה שם לאסוף אותך בחזרה, כשתגיעי אליו והוא יסובב לך את הגב! אני לא אעמוד בלראות אותך נשברת שוב!", אמרה. היה משהו בדבריה. הוא מלא טינה, שנאה, מרירות. קרוב לוודאי שיסלקני. בהדרכתה, שלחתי לו ס.מ.ס. ביקשתי לדבר. רק כמה דקות. בבקשה?

הוא לא ענה.

מפוכחת, אני ממשיכה הלאה. מקווה לקום מחר ולשוב לתפקד. בלי הרעד הזה. בלי ההלם הזה. יש לי חיים חדשים, ואסור לי להתפרק. אסור לי להישבר. אני חייבת לאסוף את עצמי מההלם והתדהמה ולהמשיך הלאה. להמשיך בלי האח האהוב שלעולם לא יקבל אותי בחזרה.

ובתו הקטנה, זו שאת שמה לא אדע, תיעלם. ואני אפילו לא אדע. 

סתם, הגעתי כדי לקטר. אתם כבר רגילים.

אני לא יודעת מה עדיף בעיניי: לשבת ימים בחוסר מעש, לשקוע במחשבות דכאוניות ולצלול לתהומות - או להיות עסוקה ללא דקה אחת פנויה של זמן. אמש עוד נדמה היה ששלושת הימים הבאים היו אמורים לעבור כך, בחוסר מעש - ובשילוב עם טרום המחזור שלי (אני מתחילה שוב עם הגלולות. אי אפשר ככה), חששתי להבאות. כבר לפני שלושה ימים ניסיתי לחשמל את עצמי. פיצוץ עם אמא לאחר שזו האחרונה משכה 1000 ש"ח מחשבוני והותירה אוותי עם אלפיים ש"ח בחשבון הבנק, כשפעם היו בו שישה-עשר אלף (מדכא, מדכא, מדכא. איך אנחנו מאבדים כסף בקלות שכזו?!). מחוסרת כסף או הכנסות עתידיות (בעיניי רוחי), החלטתי לסיים את הכול. הרטבתי את היד, הצמדתי אל השקע בקיר ו...כלום לא קרה. עוד מיתוס שנשבר: דחיפת ידיים רטובות לשקע בקיר לא מובילות לשום אסון. או שזה  פשוט חוסר המזל המצער שלי?

אמא ואני השלמנו תוך זמן קצר, והעולם נראה זעוף מעט פחות. היא הבטיחה לעזור לי כלכלית - למרות שהיא עצמה אינה בדיוק שוחה בכסף.

המחשבה על שלושה ימים ומאומה לעשות ניחמה אותי מעט - שכן החל מיום שישי אני פוצחת במרתון מטורף של הפקות, צילומים ולימודים. כן, לימודים. לקוחה פוטנציאלית הבהירה לי שאני זקוקה לסטודיו לעבוד בו, וידיד צלם שלח אותי אל אפרת, אשר השכירה לו את הסטודיו בזמנו. אפרת ואני קבענו ליום חמישי - אבל אז, בערב, צלצלה אליי. יום חמישי התבטל, ונסחב ליום שני. לא טוב. יום אחרי הפקה, ואני אמורה לעבוד על הצילומים (רק לידיעתכם - עבודה על דוגמנית אחת לוקחת יום שלם. שתיים עשרה שעות מפרכות מול המחשב, לא פחות ולא יותר). כך שביום שני אני אמורה להגיע אליה ללמוד איך להשתמש בפלאשים של הסטודיו - אבל אפרת חשבה שבכדי שבאמת אלמד איך מצלמים בסטודיו (ועבור זה מיועד הקורס שעולה 14,000 שקל בסטודיו גברא, הסטודיו בו למדתי), היא תצטרך לשבת איתי שלוש ארבע פעמים - בתשלום, איך לא. באותו הרגע החלטתי שאני, לפחות ליום זה - סיימתי. שילשתי את כל מנות התרופות ושקעתי בשינה נטולת חלומות ו/או דאגות עד הבוקר באחת עשרה.

עוד כסף להוציא

היום התקשרה, בלי עין הרע - הלקוחה הראשונה. ההפקה (טפו-טפו-טפו. עם המזל שלי, היא עוד תתבטל...) כבר מחר - מה שאומר: מחר יום צילומים, ביום חמישי עבודה כל היום על התוצאות, ביום שישי צילומים - בשבת עבודה  על התוצאות, יום ראשון צילומים (אל תתלהבו יותר מדי, השתיים האחרונות עושות את זה פרו-בונו), ביום שני לימודים, ומשם והלאה...אין לדעת. יום שלישי כנראה עבודה על הצילומים של יום ראשון, ואחר כך עוד לימודים ובתקווה, בקרוב - טסט לסוכנות דוגמנות - אחת הסוכנויות הגדולות בארץ שמוכרת ועובדת גם בחו"ל. אם אתקבל, לא תהיה מאושרת ממני. הסיכויים, לטעמי? לא רבים. הצילומים צריכים להיות מושלמים. מושלמים. ואני רחוקה מלהיות מושלמת. נראה, ננסה. מקסימום, אחפש שקע אחר.

בכלל, הביקור שלי במשרדי הסוכנות עורר בי מידה מסויימת של גועל. "והנה סיוון שלנו, הו, איזו מותק. ממש גידלנו אותה. הגיעה אלינו בגיל שבע!" (*על המסך ניבטת אנורקטית מכוערת*), מתגאה בפניי הצלם הגאה והמבחיל למראה. מה לי ולכל זה, חשבתי לעצמי? אני ועולם הזוהר? עולם הדוגמנות? מה קרה למיקי העמוקה, האינטיליגנטית, זו שרצתה ללכת ולחסוך כדי להיות פסיכולוגית? ומה לעזאזל אני עושה בתוך שוק הבשר הזה?

נחיה ונראה. או נראה.

היום הגיע הוטרינר לבדוק את השומות על גופה של קים המקסימה שלי. הוא אינו מתרשם שמדובר במלנומה, אך יצטרך לשלוח את השומות לבדיקת ביופסיה ליתר ביטחון. הוא משוכנע שמדובר בפפילומה על בסיס ויראלי. אלוהים, רק לא מלנומה. רק לא מלנומה. קים שלי אצלו עכשיו, ותעבור הלילה ניתוח לכריתת השומות. אני תוהה בלבי איך היא מרגישה - אם חם לה, אם היא חוששת שנטשנו אותה, אם בודד לה. מחר היא חוזרת - בתקווה לפני שאצא מהבית כך שאספיק לראות אותה ולחבק, ולחבק, ולחבק.

עד כאן על עלילותיי. במידה ומישהו רוצה להגיב (Gee, you think?) ואני מתעכבת במענה - סליחה, זה סדר היום המטורף שלי לשבוע-שבועיים הקרובים. אבל כן, אשמח לשמוע מכם.

הגינה שממול לבית מלאה בגוויות אדם ששבו לחיים. הם שבים לחיים, אך לזמן מוגבל בלבד. סבתא שלי שם. אנחנו אוספות אותה, אמא ואני, אל הבית. סבתא שוכבת במיטה הרחוקה ביותר מדלת החדר - שתיי גוויות שוכבות בודדות במיטות מימינה. אמא, שיערה ארוך ובלונדיני, מתערטלת עם סבתא במיטתה. סבתא מלטפת לאמא את השיער.  

"מיקי", אני שומעת את קולה של אמא, "קומי, השעה שמונה".

מצומררת מעט, עדיין ישנונית, אני מבקשת מסבתא סימן שהיא כאן, מלמעלה, שומרת עליי, ושהיא מבטיחה לי שדברים יסתדרו.

אנחנו נוסעות, אני וחברה, לביטוח הלאומי עבור החברה ואז לבית דפוס כדי להוציא לי כרטיס ביקור כחלק ממסע השיווק העצמי שאני מנהלת בימים אלו. החברה מבקשת ממני לעצור רק עוד עצירה אחת מהירה לחברת כוח אדם בכדי שתוכל להגיש קורות חיים ולחפש עבודה. מהוססת וחוסרת רצון, אני מסכימה.

אנחנו חונות בתחת הדלק, וחברתי יוצאת אל חברת ההשמה. אני נותרת בגפי באוטו.

רכב גדול חונה לידי. אני מביטה לשמאלי ונדהמת.

האם זה הוא?

יכול להיות?

אלוהים, זה הוא.

ר' מחייך אליי מן הרכב. נראה שגם הוא בהלם. אני עדיין ממאנת להאמין שפגשתי בו, באופן מקרי כל כך. "צא!" אני מפתה עם האצבע. הוא יוצא, וכך גם אני. אנחנו מתחבקים. אחרי הריב האחרון אשר לאחריו לא שמעתי ממנו, לא ידעתי מה יעלה בגורל הקשר. "אתה עדיין כועס?", אני שואלת, מלטפת לו את הפנים. "מה פתאום כועס", הוא מחייך אליי. הוא שואל לפשר הרכב החלופי ומחייך חיוך של "נו, זה היה צפוי" כשאני מספרת לו שעברתי תאונה. "דברי איתי", הוא אומר, ואחרי שיחה קצרה אחנו נפרדים. הוא שולח לי נשיקה מרחוק. "דברי איתי!" הוא חוזר ואומר.

אנחנו בסדר. ר' שלי חזר.

קיבלתי את הסימן שלי. סבתא שומרת מלמעלה.