לא כתבתי זה זמן מה. לא כל כך ידעתי כיצד לסכם את החודשים האחרונים, אשר מצאו אותי במצב גופני קטסטרופלי. ראשית הייתה זו הפיברומיאלגיה שהעלתה הילוך באופן דרמטי, מותירה אותי כואבת ודואבת, חסרת אונים בכל מובן שהוא. היא פרצה באכזריותה לפני חודשים מספר, והותירה אותי להתמודד עם כאבי שרירים, שלד, פרקים וגידים שכמותם לא ידעתי בעבר. לזמן מה תקפו אותי בעיות אורתופדיות בשתי הרגליים, ולא הייתי מסוגלת ללכת. בו בעת, תקפה אותי קנדידה (באיזור המפשעה) שעוד היום אני נלחמת בה ובעיקשותה. בלילות הייתי חסרת יכות לזוז מרוב כאבי תופת שתקפו, סוג כאב שלא ניתן לתיאור במילים פשוטות. הייתי נרדמת תשושה אחרי שעות של בכי.

התחלתי לקחת משככי כאבים חזקים, אשר עם הזמן יעילותם פחתה ופחתה. לבסוף, לאחר שהבנתי שאין לי שום ברירה אחרת - נאלצתי להסתייע בכדור אנטי דכאוני ממשפחת הטריצייקלים - אלטרולט - הידוע בתכונתו לשפר כאבים נוירולוגיים. עם נטילת הכדור גם נאלצתי להסתגל למציאות חדשה - מציאות שבה לוקח לי בערך שלוש שעות להתעורר לחלוטין לאחר הקימה הראשונית, ואני תשושה באופן בלתי רגיל, סחוטה ממש, במהלך שעות היום. נכון להיום אני על מינון נמוך וכמעט הומאופטי (20 מ"ג), והסתגלתי לתופעות הלוואי של האלטרולט. וכך, בשעות היום אני "מקבלת" לפחות שעתיים או שלוש של הרפייה מהכאבים והתשישות - ואז חוזרים הכאבים (אם כי באופן מופחת, תודות לאלטרולט) לשתק אותי במהלך הערבים והלילות, שהם קשים מנשוא.

לאחרונה הבחנתי שהדופק שלי הוא מהיר מהרגיל, מגיע עד 130 פעימות לדקה ברוב שעות היום - אך במיוחד בלילות. בו בזמן, תקפו ועודם תוקפים אותי התקפים של כאבים בחזה וביד וברגל שמאל, קוצר נשימה חמור, רעד, חולשה וסחרחורות החל מהשעה שמונה בערב. בתחילה סברתי שמדובר בהתקפיי חרדה - אולי כתופעת לוואי של האלטרולט - אך לא מצא חן בעיניי שה"קלוריבן" (קלונקס+לוריבן) שלי אינו מבצע את מלאכתו ואינו מרגיע את ההתקפים. הבנתי שהבעיה היא כנראה קרדיולוגית, ופניתי לרופאת המשפחה. זו האחרונה שלחה אותי לבדיקת אקג וסאטורציה. האקג יצא בסדר - אם כי ניכרה בו אי-סדירות מסויימת, ובדיקת הסאטורציה גילתה חוסר בחמצן. החלטתי לפנות לקרדיולוגית מומחית, אשר אליה הלכתי ביום חמישי האחרון. כמו כל רופא/ה אחר/ת שקדמה לה - גם הקרדיולוגית נדהמה מכמות התרופות שאני לוקחת. סיפרה שבכל שנותייה כרופאה לא נתקלה באדם הלוקח כל כך הרבה סמים נרקוטיים. לאחר "דרשות" של חברות, החלטתי להתחיל תהליך גמילה ארוך, מפרך ואיטי מהבנזודיאזפינים (קלונקס, לוריבן, נומבון) אשר אותו אתחיל לאחר השלישי בדצמבר - וזאת משום שבשלישי לדצמבר הבטחתי ללקוחה ותיקה שאצלם אותה. אותה הלקוחה דחתה את הצלם של בר רפאלי ונועם טור (גילי-משהו) והחליטה לשכור אותי במקום, כי אהבה את עבודותיי. אני מניחה שזה אמור להחמיא לי, אבל אני לחוצה במיוחד ורק רוצה שיעבור. לאחר שאסיים עם עבודת הצילום (כמובן, איני עובדת כרגע), גם אתחיל להעלות את מינוני האלטרולט בניסיון להשיג שינה טובה ואיכותית יותר, והפחתה משמעותית של הכאבים. אני מוכנה לסיוט של תופעות הלוואי שבוודאי יחזרו ברגע שאעלה את המינונים. איני מצפה לו, אך אני יודעת שעליי להיעזר באלטרולט בכדי להפסיק את כאבי התופת בכל הגוף.

בכל מקרה, הקרדיולוגית התרשמה שהטכיקרדיה שלי (הפרעת קצב - אריתמיה), דהיינו דופק מהיר מדי, נגרמת בגלל עודף העישון. היא שלחה אותי לבדיקת אקו-לב ו"הולטר" (בדיקה שבמהלכה אלקטרודות מוצמדות לחזה במשך 24 שעות, על מנת לאתר שינויים בקצב הלב), וביקשה שגם אשלח לבדיקת מאמץ (על הליכון, בו מעלים הדרגתית את מידת המאמץ ובודקים שינויים באקג) - אך לה סירבתי, ביודעי שפשוט לא אעמוד בה. אני מקווה שה"הולטר" והאקו-לב יספיקו בכדי לאתר את הבעיה, אם קיימת.

מבחינת הקרדיולוגית, הסכנה הגדולה ביותר שמרחפת עליי כרגע הוא תסחיף ריאתי (טרומבוזה) שעלול להיות קטלני, ויכול להתרחש בכל רגע כתוצאה משילוב העישון ולקיחת הגלולות שלי. חרף הסכנה המוחשית ביותר, איני מצליחה להפחית בעישון. אינני מצליחה לדחות סיפוקים.

אני מנסה לפצות על עוגמת הנפש שנגרמת בעקבות המצב הפיזי שלי ולפנק את עצמי - עשיתי את הקעקוע הראשון שלי עם שמה של אמי (הצעידה בפאתי דיזינגוף סנטר נתנה את אותותיה), ושידרגתי את מכשיר האורנג' שלי לאייפון4 (אמא משלמת).

באופן כללי, אני מושבתת מכל פעולה ומתקשה לצאת מהבית. פה ושם מנסה לקחת את הכלבה להליכה קצרצרה, וחוזרת הביתה מיוזעת כאילו זה עתה סיימתי ריצת טריאתלון. אבל אני משתדלת.

ביום שלישי, היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפיי נשים, יתרחש אירוע בכפר סבא לציון היום, ושם תהיה השקת הפרוייקט "גיבורות" של הצלמת אליסיה שחף לנפגעות תקיפה מינית אליו הצטלמתי לפני כשנתיים. הזמנתי מספר חברות, אך לאחר מכן גמרתי אומר כי אסע עם אמא שלי בלבד (אשר למרבה הפלא, מאוד מעוניינת בלהגיע), וביטלתי את ההזמנות למעט אחת (שלך, אורטל ). אני לא יודעת איך אצליח להתמודד עם הנסיעה מבחינה פיזית, אך מקווה שיהיה בסדר. במסגרת האירוע תתקיים ההצגה "פשוטה" של הבימה, אשר מציגה את עדויותייה של בחורה אשר עברה תקיפה מינית מצד אביה החורג.

וזה, בגדול. אני מתנצלת בפני אנשים שאני עוד חבה להם אי-מיילים - אני מתקשה מאוד להתרכז, ולכן מתעכבת. אני מבטיחה לכתוב ברגע שאוכל.