אני יודעת שלא עדכנתי במהלך כל הטירונות האינסופית שלי (שנמשכה שבועיים וחצי), ולכן כל כך חשוב לי להושיב את עצמי מול המחשב (כשעיניי נעצמות וכל הגוף שלי מתפרק לחלקים) ולסכם את התקופה הזאת.

התגייסתי ביום רביעי ואחרי הרבה טירטורים בבקו"ם הגעתי לבט"ר שלי, שנמצא אי שם, הרחק מציוויליזציה. אני חייבת לציין שהופתעתי לטובה מהתנאים במגורים, וזה קצת שיפר את המצב שבו הייתי שרויה (נתרגשות מהולה בבהלה מועטה). כבר בלילה הראשון נאלצתי לשמור על המגורים, דבר שהיה מגוחך בעליל. הסתובבתי כחצי שעה ליד המגורים, בהיתי בצללים שיצרו העצים ואחרי חצי שעה חזרתי לחדר לישון.

שבת ראשונה סגרנו, ואני חייבת לציין שרוב הזמן בשבת פשוט ישנו (השלמנו שעות שינה). אני לא יודעת לגבי אנשים אחרים, אבל באופן אישי - השבת שסגרנו, זה היה אחד הימים הכי טובים בטירונות הזאת.

בשבוע השני כבר נתנו לנו נשק והלו"ז היה קצת יותר עמוס, אבל עדיין זה היה ממש שכונה (לאורך כל הטירונות... באמת). מסתבר שתמיד, אבל תמיד צריך להיות עם נשק. M16 תמיד תלוי עלינו, חוץ מאשר במקלחת, כששמים אותו מול התא שבו מתקלחים וכשישנים שמים אותו מתחת לכרית. בהתחלה זה היה קצת לא נוח, אבל עם הזמן הנשק הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני. כשחזרתי הביתה והלכתי לישון (בלי הנשק), התעוררתי כל כמה זמן בבהלה כי לא הרגשתי את הנשק לידי.

השבוע (אחרי שחזרנו מהסופ"ש בבית) היו הרבה דברים שהיו אמורים להיות מהותיים, אבל הם הרגישו לי נורא סתמיים. טקס ההשבעה היה ממש מחופף (לדעתי), וזה ממש חבל. זה אמור להיות אחד השיאים בטירונות, ואולי אפילו בכל השירות הצבאי. ביום רביעי היה מסע, אבל אני ממש מסרבת לקרוא לזה מסע. יצאנו לטיולון בתוך הבסיס, שנמשך בערך שעה. זה יכל להיות הרבה יותר משמעותי אם הוא היה יותר קשה ויותר מאתגר. בסוף ה"טיולון" היה עוד טקס, והוא היה הרבה יותר מרגש מההשבעה.

היום בבוקר חשבתי שאני שמחה שהסיוט הזה, שנקרא "טירונות", נגמר, אבל עכשיו יש לי קצת רגשות מעורבים לגבי זה. אני לא מכחישה את זה שחלק גדול מהזמן סבלתי, פשוט עכשיו אני רואה את הטירונות כמכלול של אירועים ואנשים, שחלקם גרמו לי להרגיש טוב וחלקם לא כל כך. בסופו של דבר, היו שם כמה אנשים ממש נחמדים, הסגל היה מצוין ובכלל... הטירונות לא הייתה גרועה כל כך, פשוט לא ראיתי את זה לאורך כל הדרך.

עכשיו זה האתגר האמיתי - הקורס ואז השירות הסדיר.