השבוע סיימתי שליש מהקורס (על הפי התכנון בלבד...) ולכבוד המאורע המשמח (???) הזה החלטתי לעשות קמבק.
נשאר לי רק לסיים את "החצי הגדול" של הקורס, שהוא גם הקשה יותר - ואז.... ואז להירקב שנתיים בשירות סדיר. אבל זה רק התסכול שמדבר, כי בסך הכל לא הכל כל כך רע.
מה שקשה זה העייפות המצטברת ומחסור בשעות שינה, וזה בכלל לא משנה כמה ישנים - תמיד יש מחסור בשעות שינה. באופן אישי, אני משלימה את שעות השינה החסרות בשיעורים, אבל זה לא הפתרון המוצלח ביותר. אני צריכה למצוא שיטות יותר טובות.
אם כך, מה מצפה לי בעתיד הקרוב? לא הרבה. לפחות ב-16 שבועות הקרובים של הקורס.
אתמול הקורס כולו התנדב בבית גיל הזהב במחלקה גריאטרית. תוכנן שתחילה נשיר להם כמה שירי ארץ ישראל, ואז יתקיים משחק בינגו ואחריו כולנו נתפזר בין האנשים שם ונדבר איתם. כצפוי, זה בכלל לא מה שהיה. תחילה שרנו 5 שירים שתכננו לשיר (הכנו פלקטים עם המילים של השירים כדי שכולם יוכלו לשיר, ואקורדים שמישהו ינגן את זה בגיטרה). אבל, בגלל ההצלחה המסחררת של השירה בציבור - באו עוד אנשים ממחלקות אחרות וביקשו שנמשיך לשיר. מכיוון שלא הכנו שום דבר - התחלנו לאלתר, וזה כבר היה קצת פחות טוב. השירה הייתה מזעזעת, אבל היה נחמד. כשכבר אזלו לנו הרעיונות לשירים, התחלנו לשיר:בשמלה אדומה ושתי צמות, אתמול ב-5 אחרי הצהריים, הילדה הכי יפה בגן, וסיימנו בקלסיקה של מוניקה סקס "מכה אפורה". בסופו של דבר, היה הרבה פחות גרוע ממה שחשבנו.
ולסיום - משהו שמצאתי באינטרנט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
