שינויים.

זה בטח יהיה הפוסט המאתיים בנידון, ובוודאי שלא יהיה האחרון, אבל כשרגש מציף אז רגש מציף.

נימי שלי, נימנימ מדהים שלי. אני אפילו לא רוצה לפנות אלייך בפוסט הזה. אני רוצה לפנות אל כולם, ואל עצמי. שידעו, שידעו כמה שנהדר לי.

וואו, לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט היו לי מיליון מילים בראש ועכשיו כולן נעלמו לי. איך, איך אפשר להעביר את הרגש המדהים והנפלא הזה למילים? אני מאוהבת בבבחור, בכל רמ"ח איברי. לקח לי הרבה זמן להגיד, שאני מאוהבת בו. אהבתי אותו במשך תקופה ארוכה, וזאת עוד יכולתי להגיד. עוד קודם רציתי אותו במשך תקופה ארוכה (ודי מתחילת הכרותינו), וזאת היה לי יותר קשה להגיד. אבל מאוהבת? זה כלכך חזק, זה כלכך נפלא ובכלזאת גם כלכך מפחידלי. זה לא סתם אוהבת, זה מאוהבת. זה רוצה אותו למשך כל חיי, זה מחייכת רק למשמע שמו (וצרחות למשמע קולו^^), זה רוצה,אורגת,משתוקקת,צריכה,מפחדת,זקוקה. אני רק מתחילת כתיבת הפוסט מזילה דמעות,ברצינות. זה לא דמעות של עצב, ועם זאת- גם לא של אושר. זה דמעות של...לאיודעת להסביר. של חוסר עיכול, של געגוע, של "וואו,הרגש הזה שלי".

אני חושבת שהקשר הזה כלכך נהדר לאו דווקא בגלל שאנחנו מדהימים, כל אחד בשל עצמו (...ואנחנו בהחלט מדהימים.), אלא זה השילוב שלנו. החיבור הנהדר הזה בינינו, הכימיה המטורפת וההתאמה הזאת שלא יכולתי להאמין שאמצא. ועוד כולה באיזה גיל 17 מסכן. הקשר הזה קשה לי, לא פעם. ובדר"כ אם בוכה בקשר הזה, אז זה בגלל המרחק האדיר שבהחלט מקשה. ככל שמתחזק הקשר, רק קשה לי יותר עם המרחק וההבנה הזו של מה שהמרחק עושה. זה לא ניתן להסביר, כמה שהגעגוע כואב. כמה שצריכה אותו, והוא לא פה. כמה שחבל לי שהוא לא נמצא שם בדברים החשובים לי. ובכלזאת, שתי חברות יקרות (הלא הן לירון ורעות) אמרו לי לא פעם שאמנם המרחק קשה וזה ברור שקשה, אבל הקרבה הנפשית שלנו זה משו שלא מובן מאליו. זה משו שזכינו לו, ואין שני לו. ואצטט "הרבה זוגות קרובים פיזית, אבל לא מגיעים לחצי מהקרבה הנפשית שלכם. זכיתם". אז אכן, לגמרי זכינו. וכשקשה, אני רוצה להאמין שאדע להתגבר ולהיזכר בסיבה שאני בקשר הזה.

אהבה, זה הרי הדבר הכי חשוב בחיים. זה מה שמחזק וזה מה שמזין. זה מה שהורס וזה מה שבונה. ולכל המיואשות שבינכן- אהבה זה לא בן זוג. אהבה זה רגש, שיכול להתבטא בכלכך הרבה תחומים ועם כלכך הרבה אנשים וחיות וחפצים. זה לא משו מוחשי וזה לא בנאדם, זה משו שבא מכם. ובאמת שאם לא תאהבו את עצמכם, שום בן זוג או כלב לא ישנו את זה.

אני יודעת שאני חופרת, אני יודעת שחלקכם חושבים שזה בולשיט (אהמ,אליקו?P: ), וממש לא אכפת לי אם לא תקראו ומה יהיו תגובתכם. אני מצאתי את האושר שלי. ואם, ורק אם, זה ייגמר- אני רוצה לצאת מהחוויה הזו ומהזיכרון המדהים הזה רק בטוב ועם הרבה ביטחון ולמידה. זאת לא תלות ולא צריכה להיות תלות. זה מזין, זה מרגש, זה מחזק וזה מעצים- אבל אם לא הייתה לי את ההערכה והאהבה לעצמי- חצי מזה לא היה מתקיים.

אני אוהבת אותך. אני מאוהבת בך לגמרי ולחלוטין. אני מוכנה להיות שלך לנצח אם רק תרצה בכך. ואל תפחד מהנצח, הנצח שלנו יכולהיות גם שנתיים. אבל זה הנצח שלנו. יהיה לי קשה אם זה ייגמר, ללא ספק. אבל אתה כלכך העצמת אותי וכלכך ריגשת אותי וכל הספרים שקראתי לאחרונה (קחו לכם את אתגר קרת ואילן הייטנר כחברים טובים, הם נפלאים) וכל החוויות והרגשות שחוויתי איתך- מקווה שאוכל לקחת אותן רק למקום עוצמתי בשביל עצמי. שאדע להעריך את הזכייה שלי. אני מאמינה שגם אם הנצח שלנו יהיה שנתיים, או פחות, או יותר- זה יהיה אחד מה"נצח"ים הכי נהדרים שחוויתי ואחווה בחיי.

אני באמת לא יודעת מאיפה כל המילים האלה.

אני מאושרת, פשוט ולעניין. ושמחה כלכך. וכבר הסברתי, בפוסט ישן למדי, את ההבדל בין שמחה לאושר בעיניי. ניסיתי קצת לחפש את הפוסט אך לא מצאתי. ובכלאופן- לדעתי, שמחה זה משהו רגעי. זה קפצוצים נקבתיים וצרחות ו"שוקו!#%#$%". אושר, זה מצב בחיים שלך. מצב תמידי בו אתה מרגיש שהצלחת למצוא לעצמך את הנחת בחיים. השמחה תבוא, ותחלוף, אבל אושר נשאר. עד שמשו יבוא ויקלקל לך אותו. משו רציני כזה.

אז אני מאושרת בחיי. באמת. וזה לאו דווקא בגלל נימי, אם כי הוא מוסיף. זה כי למדתי לאהוב את עצמי, זה כי למדתי להעריך את מה שחשוב, זה כי הצלחתי להביא את עצמי לשינוי, זה כי גרמתי אושר לאחרים, זה כי עברתי טיפול של שנתיים וחצי- שם למדתי ביחד איתה את כל הנ"ל.טיפול פסיכולוגי זו לא מילה גסה, הגיע הזמן שאנשים יבינו את זה. זה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי במהלך חיי.

אני מרגישה כלכך..שלווה. אם כי יש דמעות בעיניים, וגעגוע. אני שלווה. אני באמת ובתמים מאושרת. תודה,תודה, תודה. זה לא משנה למי, מתחשק לי להודות. לכל מי שאי פעם חיבק, או הצחיק, או גרם לי לחייך, או להבין דברים אחרת. תודה אף למי שגרם לי לבכות, ולכאוב- כל אלו הביאו אותי לאן ולמי שאני היום ואני בהחלט שמחה על המיקום. תודה.

ועכשיו, אם תרשו לי, אילן הייטנר באמת גאון. בדרכו שלו. ומתחשק לי לצטט קטעים מספרו החדש "קציצות". אתם לא חייבים לקרוא, אם כי ממליצה-

* "ידוע שעשייה מובילה לעשייה, ואי עשייה מובילה לאי עשייה...פרדוקס הזמן הפנוי הוא שככל שיש לך יותר זמן פנוי כך אתה יותר עסוק, כי יש לך כלכך הרבה זמן פנוי, שלמה לעשות היום?תעשה מחר, מחרתיים, עוד שבוע, למה עכשיו? אז בסופו של עניין אתה לא עושה כלום. ויש גם את העניין, שאי עשייה של פעולה, גוזל יותר אנרגיה מעשייתה של הפעולה, אז ברור שכבר עדיף לעשות את הפעולה..". מקווה שתבינו גם ללא ההקשר, ותתחילו לעשות.

* קטע הקדמה קצר, שלא חייבים להבין את הקשרו- "שוב פעם, מיד להיות צודקים. נהרוס ונשמיד..העיקר להיות צודקים. ככה אנחנו, בני האדם, זה טבענו.אבל האם אנחנו זה הטבע שלנו? האם האדם יכול להתעצבן ולכעוס ולבגוד, ואף לרצוח, ואז לטעון 'מה אתם רוצים, זה הטבע שלי?!'". וההמשך-"שמעתי פעם ברדיו איזה חכם מדבר, שאמר שאנחנו זה כל מה שמעל הטבע שלנו. יש את הטבע שלנו, וזה אנחנו, החיות, הגורילות, שאם אנחנו רעבים אז נרצה להרוג את ההוא לפנינו בתור במקדונלדס, ואם אנחנו ממהרים אז נחתוך את כל הפקק, ואם אנחנו רוצים עוד כסף אז נעגל קצת פינות, ואם אנחנו חרמנים אז נבגוד קצת, ואם אנחנו רוצים עוד כבוד אז נשקר קצת, אבל יש גם אפשרות אחרת: לא להיות גורילה, להתגבר. לקלוט את עצמך ברגעים האלה ולעצור הכול, לקחת נשימה ולהתגבר. וזו גם הבחירה היחידה שלנו בחיים, כי מקדונלדס או בורגר ראנץ', פרטנר או סלקום, יס או הוט, זה לא בדיוק בחירה. הבחירה היא האם אני נכנע או מתגבר, כועס או מוותר, בוגד או מוסרי, אוהב או שונא. אז להגיד 'ככה אני' זה לא תירוץ. כולנו ככה. השאלה אם אתה רוצה להתגבר על ה'ככה אני' ולהיות אדם, או להיכנע לו ולהיות גורילה". היצרים שלנו הם בהחלט חלק מאיתנו, ויש להקשיב להם- אך אין לתת להם להשתלט עלינו. (איכשהו, לאחר שקראתי את הקטע הזה, ישירות חשבתי על צמחונות)

* "זה מזכיר לי סיפור יפה על בן אחד ששאל את אביו מה זה כסף, אז אביו אמר לו שייקח זכוכית ויביט דרכה. 'מה אתה רואה בני?' הוא שאלו. 'אני רואה אנשים הולכים ובתים ומכוניות'. עכשיו צבע האב אז הזכוכית בצבע כסף, כך שהזכוכית הפכה למראה, 'מה אתה רואה עכשיו בני?' , 'את עצמי!' , 'זה מה שכסף עושה בני' ".

לא באמת צריך יותר.