שינויים.

נמאס לי לכאוב. נמאס לי להכאיב.

נמאס לי לחיות פה.

אני חושבת שלאנשים לוקח הרבה זמן לקלוט עד כמה שאני שונאת את אמאשלי. רובם אףפעם לא לגמרי קולטים. ותמיד יש את המשפט "עוד מעט צבא, ולא תצטרכי לראות אותה כמעט". יחי הצבא או משו,כע? אבל צבא זה לא פיתרון. זו הקלה, אני מניחה, אבל בסופ"שים היא תנדנד אף יותר ותרצה לשמוע על ככככככל מאורעות השבוע ואיך החיים ותאמינו לי שביומיים האלה של הסופ"ש נספיק לריב המון. אה, ואני אומרת סופ"ש כי אין מצב שאני בבסיס פתוח \=

אין לי כח. איך אני יכולה להמשיך, כשאני שונאת להיות במקום שאני נמצאת בו הכי הרבה?.. כשאני שונאת את אמא שלי? אמא שלי.

המצב הזה הורס אותי.

אני מצטערת נימי. עלזה שמקשה עלייך, על זה שכואב לי, על זה שמקנאה סתם, על זה שהיא לא עוזבת אותי, על זה שפוגעת בך, על זה שהתחלתי להקריא לך את הפוסט ההוא, על זה שהיא קיימת, על זה שהיית טיפש. אני מצטערת שאני אני. לפעמים.

אני רוצה לסיים עם הבגרויות האלה כמו שלא רציתי דבר בחיי. אני משתוקקת לרגע בו אגיד שסיימתי י"ב. זה כלכך רחוק לי. זה מקשה עליי, זה מעצבן אותי, זה מחרפן אותי. כבר לא אכפת לי איך לעבור את זה, העיקר לעבור.

(תהיו בטוחים שלהם יהיה אכפת)

אאוץ'.

איזהכיףשאפשרלחסוםתגובות.ככהאניכולהלתרץלעצמיאתהחוסריחס.