| 10/2009
אושר. צריך יותר מזה?.
אני זוכרת אותך, מסתכלת עליי-
את מתקשה להפסיק ואני מתקשה לנשום.
עוררת בי משהו שלא ידעתי שיכול להיות קיים בין שתיים כמונו,
בינינו.
את חנקת אותי. את חנקת אותי והחיית אותי..
ועל כך לא אסלח לך לעולם, ואודה לך תמיד.
יש בנו משהו, אתה יודע?. יש בינינו משו, קצת בלתי מנוצח. קצת.
אתמול נפגשתי עם מספר אנשים שלא ראיתי כבר זמן רב. היה כיף. אך המסקנה- צריך לעשות איזה משהו כזה שכשזוגות נפרדים באופן אוטומטית כל החברים,משפחה,מכרים- כולם יודעים על זה. ועל הסיבה (ונובאמת, איך אפשר לענות ב2 שניות על "למה נפרדתם?"). ואז, אדבר רק עם מי שארצה ועל מה שארצה. ועוד מסקנה היא זו הנ"ל, הראשונה. כשפתאום מישהי שלא דיברתי איתה כמעט בחיים שלי, אין לי מושג אפילו איך היא יודעת על קיומך האילתי (שמועות מוזרות עוברות מהרP: ), אומרת לי "וואי, חשבתי שאתם זוג כזה של.. לתמיד"- אני מבינה. וזה לא שלא ידעתי קודם, זה רק נתן עוד הוכחה לחשש ושמחה שהיו לי כבר קודם.
אני לא יודעת מה ייצא מאיתנו, אם בכלל. אני יודעת שכנראה שלמשך זמן רב יהיה לך מקום בלב שלי. כמו מיכאל שהיה לי לאיזה שנתיים-שלוש, רק שונה. ואני מניחה שכולכם מבינים עד כמה שונה.
אני נותנת לעצמי להתפתח, אני באמת מאמינה בזה. אתמול איכשהו הגעתי ללחפור לל' על עצמי, ועל כמה שאני מאושרת בי ובמקום שלי. באיזשהו שלב הרגשתי נרקסיסטית ומפגרת אז הפסקתי. ובכלמקרה, אני בנאדם שיודע מה טוב בשבילו. אני יודעת להיות רציונלית כשצריך, אני יודעת שאני חזקה ואני יודעת שאני מתמודדת טוב עם הפרידה הזו.
ובכלזאת, אנחנו משו מיוחד. אני באמת ארצה לפגוש אותך מתישהו, כשזה יהיה נכון. אני רוצה לחבק אותך, ולדבר איתך, ולהתעדכן איתך. ולפעמים, נמאס לי מכל ה"נכון" הזה שתקוע לי במח. כי נכון להפסיק את הקשר ה"ידידותי" שלנו, אבל..טוב לי עם הבחור. כיף לי לדבר איתו. ובכלזאת, הנכון הזה נשאר לי במח אז אני מנתקת את הקשר. והוא עכשיו במרחק שעה נסיעה ממני (כאילו, עכשיו ספציפית לא כי אני בקיבוץ אבל מחר חוזרת ודי לקטנוניות) ובא לי לראות אותו. אבל הנכון הזה תקוע לי במח. איזה שטויות, תודה לאל שיש לי את הנכון הזה שתקוע לי במח.
מי יודע מה יוביל העתיד.
ואם כבר בעצמי עסקנו, אני מאושרת. באמתבאמת. יש מסביבי אנושות נהדרת, ואני נהדרת, ואני במקום נהדר בחיים שלי. אני רואה כיוון, ואני נמצאת כרגע בתהליך שאני בטוחה שאצא ממנו הרבה יותר בעלת-ביטחון וחזקה.
~פאוזה קצרה למה שקרה כרגע- כפי שהזכרתי אני כרגע בקיבוץ, יומולדת 70 לקיבוץ. קיצר יש עכשיו איזו מסיבת ריקודים שם (לאחר המופע המרכזי, שהיה לעיתים משעמם אך משעשע) ואח שלי, לא פחות ולא יותר, שלח את אמאשלי לקרוא לי לרקוד. איתו ועם שאר הבני דודים. ויתרתי על התענוג מעייפות יתר, אבל הצעה מפתה בהחלטP: חמוד. לאחר מספר שניות שלח לי סמס בניסיון לשכנע אותי שוב לבוא^^~
ולעניינינו- אני מרגישה שעליי להודות להמוןהמון אנשים על מי שאני ועל איפה שנמצאת. הרשימה מתחילה במיכל, הפסיכולוגית שלי לשנתיים וחצי, וממשיכה עם משפחה וחברים ואקסים וידידים וצוות המכינה והמון,באמת המון. אני מרגישה שזכיתי,באמת. זכיתי באנשים נהדרים מסביבי, זכיתי בתמיכה מתמדת בבית, זכיתי ביופי (מסוייםP: ), זכיתי. לגמרי.
אז אנשים, כל אחד מכם שמרגיש שאני חייבת לו תודה (וגם אלו שלא, וסתם נורא רוצים)- תודה. המון המון המון תודה. אתם נהדרים. תודה על עזרה, חיוך, חיבוק, הקשבה, הארת עיניים, למידה ונוכחות. לא הייתי אני בלעדיכם.
ולפני שאני אתחיל לבכות פה ולגרום לכם לחשוב שאני בכלל איזה זקנה מטורפת- אני אפסיק.
אין עוד הרבה לומר, מלבד..
יבה דבה דוווווווו!
(וכמובן, שוקו!#%$!^$ D: )
אוהבת אתכם 69>
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
