שינויים.

היה אחלה סופ"ש, באמת. כל ערב יצאתי, עשיתי משו. היה אחלה.

אבל עזבו רגע את הפרט השולי הזה.

אני יושבת לי, רואה את "האמת המטרידה" שאומר לי הרבה דברים שכבר ידעתי אך

פתאום זה מול הפרצוף.

ופתאום, יש גם תמונות.

ופתאום,

אני מבינה שהעולם שלנו הולך להיחרב. לא עכשיו, אולי גם לא ב100 שנים הבאות. אבל הוא ייחרב.

ואני תוהה לי, עד כמה באמת יש לנו את הכח להשפיע.

לאלא,

יש לנו את הכח. יש לנו המון כח.

השאלה היא עד כמה יש לנו את הרצון להשפיע.

ואין לנו הרבה, אני חושבת.

אני מסתכלת לי בתמונות מזעזעות ובנתונים מזעזעים עוד יותר, ומבינה שכולי מילים. שכולנו,

מילים.

וזהו.

אני מבינה שאני לא אעשה עכשיו כלום. וזה שאני ממחזרת, וזה שההורים שלי ממחזרים, וזה שאני אנסה לשכנע את החברים שלי למחזר,

ישפיע ברמה מאוד

מאוד

מאוד

קטנה.

ויורדות לי דמעות. דמעות של ממש.

דמעות של פחד.

והאיטי זו רק דוגמה אחת קטנטנה למה שעוד יבוא.

העולם קורא לנו, ואנחנו מתעלמים ממנו. בנחרצות,יש לומר.

גם אני.

ופתאום, אני חושבת.

אז העולם ייחרב. אז מה?

וזה אפילו אשמתינו. אנחנו עושים טעות על גבי טעות על גבי טעות.

נכון.

אבל, אז מה?.

מי צריך את העולם הזה בכלל?.

ואני חושבת, שאני לא צריכה לחשוב ככה. ולוקח לי כמה זמן להבין למה אני לא צריכה לחשוב ככה.

אבל אני מבינה, שעכשיו זה קורה. לי, לדור שלי, לאנשים מכל העולם ברגעים אלו ממש-

התחממות ושיטפונות ורעידות אדמה. הנגב, הנגב היפה והצחיח למדי שלנו- מלא בשיטפונות.

ברכה.

אך קללה.

אז עם כל האהבה שלי לעולם ולאנשים ושמירה על הטבע-

מה אני עושה הלאה?.

מה אנחנו עושים הלאה?.

(בבקשה אל תעני כלום.

בבקשה בואו, יחדיו, לא נענה כלום.

מה שקורה פה מפחיד מדי.)