שינויים.

פעם, חשבתי שאח שלי נורא מגניב (פעם זה כשהוא היה בערך בגילי, לפני 5-7 שנים..וגם כשהיה כבר יותר גדול). שהוא נורא מבוקש וכולם מכירים אותו והוא כל הזמן יוצא ומבלה.

היום, פתאום שמתי לב שהוא אחר. או שאולי אני אחרת.

אולי אולי שניהם.

הלכנו להופעה של פוליקר יחדיו (קיבלתי כרטיסים חינם וזה היה מגניב. הייתה הופעה מעולה, של כמעט 3 שעות, ומלבד ההתחלה השקטה והטיפה צולעת היה כיף לאללה), ופתאום הוא נראה לי זקן. כלומר, אתם יודעים, לא זקן-אבאשלי, אבל זקן לאורי שאני הכרתי.

וכשאני שרה וזזה ונמצאת לגמרי בתוך ההופעה,

הוא מפהק.

וכשאני נעמדת,

הוא מתיישב.

והיום זה אולי היה מקרה קיצוני והוא בכלל היה חולה ועייף, אבל זה לא רק היום.

וזה רק מראה כמה שהזמנים משתנים והחיים משנים.

וזה טיפה עצוב,

וטיפה שמח.

שירים שקטים עושים לי עצוב. והרבה נוסטלגיה.

היום נסענו לנו בת"א הלילית, וראיתי מקומות שהזכירו לי אביה ונוער מרצ ואנשים רבים וטובים שאהבתי ואוהבת.

ראיתי מקומות שהזכירו לי געגוע ושמעתי צלילים שהזכירו לי אהבות.

בא לי לחזור אחורה. רק ליום אחד, שעות מספר.

נהדר לי היום, סביר להניח שהרבה יותר מבעברי המפוקפק, ובכלזאת

רק קצת. לנוער מרצ, לאהבות חזקות וטובות, לתלאביב, לאלכוהול,לסיגריות, לסקס אקראי. (לתמימות?)

אני תוהה לעצמי, איך אני נראית לאנשים מבחוץ.

האם אני מגניבה כמו שהייתי רוצה להיות?

האם אני מיוחדת כמו שאני חושבת שאני?

האם אני יפה, חכמה, אהובה..?

האם אני כזאת חסרת ביטחון כמו שאני לא רוצה להיות?

ברגעים כאלו, מה שהכי בא לי זה לילה ארוך של מוזיקה טובה, שקט, כתיבה טובה ולצלם את הבוקר בתחילתו.

או מנגד, לילה ארוך של מוזיקה טובה, שקט, בחור שילטף בעדינות אוהבת ולצלם את הבוקר בתחילתו.

שניהם, כרגע, לא ממש ברי הגשמה (ככה זה כשאין בחור שילטף ויש מחוייבות של מכינה).

אבל הי, לרצות מותר.

מוות זה כזה דבר עצוב.

עולות לי שוב ושוב תמונות של בוניטה שוכבת ללא תזוזה, ואני מלטפת אותה ומתקשה להאמין שהיא איננה.

או, של גוש גדול ומכוסה שמיכה, כשרגל מבצבצת, נקבר בערימות של חול. ואני יודעת מה יש שם, והדמעות יוצאות מעצמן, ואני מבינה שלעולם לא תחזור אליי הכלבה האהובה שלי. הראשונה שלי.

למצוא את הדבר החשוב לך מת זה עצוב עוד יותר.

אני חושבת שלילה טוב,

אני.

עריכה (אותו יום, 1:46)-

איזה קטע, הפייסבוק הזכיר לי שהיום וולנטיינז.

יאיי.

(הפייסבוק גם הזכיר לי שיש חיים אחריי, וזה אףפעם לא קל להבין שאפשר ואולי רצוי בלעדייך)