שינויים.

"נפל לךְ"

"מה?"

"המספר שלי"

".."

"תרימי,תרימי"

אני שונאת את עצמי.

על זה שכמעט כל פעם שיש אלכוהול, בייחוד כשהוא בחינם, אני צריכה לשתות.

אני שונאת את העולם.

על זה שייצר והכיר לי את האלכוהול.

הלוואי ויכולתי להיות חזקה ופתוחה מספיק כדי לא לשתות לנצח.

בהתחלה- לא ברור. בסדר כזה.

בהמשך הדי מהיר- באסה ענקית. הבנה. סופיות.

ועכשיו- רצון לו שמתגבר ומתגבר.

מוזרים הם רגשותיו של האדם.

אבל עכשיו,פתאום, אין כלל געגוע לנמרוד. ואם, כשאני שיכורה קלות הוא מדבר איתי על דשה וזה שהוא רוצה להיות איתה, ולא מפריע לי בקמצוץ של הרגש- אזיי טוב לי. במקום זאת הגעגוע הוא אחר. לאחר.

וזה במידה כזו או אחרת, אפילו מצויין.

אני אוהבת את המכינה הזאת כלכך.

אוהבת את זה שהם מקבלים,אוהבים,מצחיקים,תומכים,מחבקים,מפתחים.

בברכת אני מאושרת,

אני.