שינויים.

אידיאולוגיה- מתי היא הופכת מאמונה עצמית לדרך חיים למשהו שמכתיב לך איך לחיות.

מתי מותר לחרוג, אם בכלל,

       ומי מרשה?.

איפה הדעת, ואיפה הרגש,

ואיך מחברים בינהם

            אידיאולוגית.

מי שולט, מי נשלט,

  מה התפקיד של האדם בכל הסיפור הזה של אמונה.

איך לדעת מה נכון, אם,בעצם,

           אין את מי לשאול.

(אני השולטת;

מעדתי.

ואפילו לא הרגשתי כאילו זו הייתה מעידה,

וזה מה שהכי מפחיד אותי)

קיבלתי פלאפון חדש (תתחדשי. תודה), ולכבוד המאורע, עוברים לספרותיות ישנה של שמירות טלפוניות..

מההתחלה לסוף

למרות שעוד רבים וטובים נקטעו באמצע ממזמן, אי שם בדפי ההיסטוריה הבלוגרית שלי

"ים. לילה. רוח קרירה. מוזיקה שקטה ברקע, וחוץ מזה-

שקט.

המון שקט.

סיגריה ביד, שאיפה.

כל הריאות מתמלאות.

מעופפת.

שאיפה אחרונה,

     סיגריה אחרונה.

עוצמת עיניים ונשכבת על החול הקר.

שקט,

     רק שקט.

(אם הייתי יכולה, זאת הייתה הסיגריה האחרונה שלי

[אחרונה-אחרונה. הבטחתי].

אבל אני לא יכולה.

הסיגריה האחרונה שלי הייתה אי שם בתל אביב עם קצת וודקה בדם.

שתי שכטות מפה, שתי שכטות משם.

ו, להתראות סיגריות.

                 היה נעים להכיר..)"

איזו תמימות, אלוהים. 14.10.07, 1:41. לאחר עוד אחת מתוך שיחות סיגריה רבות עם איתי, שממש לא רצה שאעשן. ואני חשבתי לעצמי, שכיתה י"א תהיה הכיתה האחרונה בה אעשן לפחות עד לצבא, עם תקווה להרבה יותר. תמימות,תמימות.

"הכל קורה פתאום ועכשיו וביחד.

אני מתחרפנת מחוסר אדישות ועודף אי אכפתיות ומרגישה כלכך חסרת אונים

בין לבין.

לא יודעת מה לעשות עם עצמי ובכלל,

צורחת בתוכי ומחייכת לכלל.

אני מלאת חוסר ומפחדת מהכל.

הדמעות הן היחידות שעוזרות לי, וגם זה בקושי.

            מלאה בחוסר"

9.11.07, 17:06. באיזה סמינר של הנוער בגבעת חביבה, אני בריב עם איתי והעולם נראה בודד.

"אתה מאבד אותי ואני מאבדת אותך ואני מאבדת את עצמי

בתוך כל ההמולה.

אני צריכה לשלוט בעצמי אבל לא מסוגלת,

מחייכת עם דמעות ורק מסתתרת.

מאבדת את עצמי ובעיקר את הכל,

    אני חייבת להפסיק לסבול"

18.12.07, 10:33. אני בבצפר, אחרי כבר כמעט חודשיים בפרידה מאיתי. לא היה פשוט.

"אני הולכת צעד צעד וכל צעד רק כואב מקודמו.

אני לא מצליחה לעצור את הדמעות והכאב

ולא מצליחה לעצור את עצמי מלחיות.

אני צריכה חיים,

ושאני לא אהיה חלק מהם".

21.12.07, 13:36. עדיין אי שם בפרידה מאיתי, לא זכורה לי הסיטואציה המדוייקת.

"לעיתים, אני רוצה שתהיה שלי.

לפעמים, אני מתגעגעת אלייך נורא.

מרגישה שחוטאת כמעה.

אני מרגישה שברגע שתדע,

אאבד אותך טיפה.

נורא לא רוצה.

אני מאוהבת לגמרי, ולא בך,

ובכל זאת אתה ממלא בי מקום ואני..

לא כלכך רוצה שתפסיק.

מרגישה ויודעת שאסור, כולם כלכך כלום לידו,

ובכל זאת אתה פה.

מפלרטט ואוהב ומתגעגע ומצחיק.

ואני,

      נעים לי ככה.

אבל די,

          ואסור,

                   ותפסיק לאהוב.

כלכך לא רוצה שתסבול.

        כלכך לא רוצה שאני."

7.2.08, 23:31. וואו. כמה ימים לאחר שחזרתי לאיתי, והיה לי מאוד קשה לספר לאביה. מי שמכיר את הסיפור שלי עם אביה, מכיר. מי שלא, אין טעם להסביר.

"איך שמילים נשברות בדקה,

איך שדמעות יורדות תוך שנייה.

רציתי יד מלטפת וחיבוק מנחם,

במקום זאת קיבלתי סטירה בפנים וכאב חד בלב."

6.3.08, 10:35. משהו עם איתי, לכו תדעו.

"יש לי מיליון מילים ואני עייפה מדי מכדי לכתוב אותן.

אני מרגישה שגם אם היה לי כח לכתוב לא הייתי מסוגלת לכתוב את כולן,

יש הרגשה כזאת שעוד שניה אתפוצץ מעודף מחשבות.

התמכרתי ללקרוא את לירון,

ובכלל אני מרגישה שאסור.

אני כלכך צריכה את איתיז עכשיו ושנאהב חזקחזק ויפה.

אני גם רוצה כסף, ואושר, וחלומות שמתגשמים.

ובכלל אין לי חלומות ברי-הגשמה.

יש לי עוד מיליון ואחת מילים ומחשבות ואין מקום לכולן.

ובאמת שאתפוצץ עוד מעט"

14.4.08, 00:00. בעוד אחד מהריבים היותרמדי רבים שלי ושל לירון, בשלב זה הקשר שלנו די נותק. והמון מסביב.

"אני שונאת כשאני מתגעגעת לחיבוקים שלו.

אני מרגישה כזו חסרת אונים וקטנה אל מול כל העולם הזה.

אני בסוף עוד אמצא את עצמי בין ידייו שוב,

וזה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם.

אני רוצה לצאת ממך

      ושתצא ממני,

ושהחיבוק סופסוף יגיע ממישהו אחר.

אם יש תקווה לאחר,

                           היכן היא?"

1.10.08, 20:20. געגוע לאיתי, בדיוק 5 חודשים לאחר הפרידה. לא זכור לי אם פה כבר הכרתי את נמרוד או לא, אבל די מהר אח"כ הכרתיו וחודשיים לאחר מכן היינו יחד. אז יש תקווה לאחר, מסתבר. והיא אפילו קרובה ממה שמצפים.

"אתה עומד,

ליד הבנאדם שאתה הכי אוהב בעולם,

ומרגיש הכי לבד בעולם.

ואתה מנסה לחייך,

באמת באמת מנסה,

אבל לא מצליח.

ובסה"כ- מה רע לך?

אתה הרי עומד ליד הבנאדם שאתה הכי אוהב בעולם,

ובכלזאת מתאמץ לעצור את הדמעות בכל הכח.

ובכלזאת,

   הכי לבד בעולם."

21.2.09, 00:54. בהופעה בירושלים הזכורה מאוד לרעה (מלבד הקדשת השיר "הכי יפה בעולם" לי, ע"י פיטר רוט, לבקשתו של נמרוד) עם נמרוד ובתדודתו שכנראה חרמנית עליו קצת. שניהם יחד התנהגו מאוד מוזר ומאוד כזוג, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

"כואב לי כ"כ.

לא יכולה להסביר את ההרגשה הנוראית הזו של בגידה

 וחוסר ביטחון

 ופחד.

הכל כ"כ מפחיד פתאום,

   וכבר לא בטוחה בכלום,

וכל מה שרוצה לעשות זה לבכות ולהכאיב.

לעצמי.

כאב בלתי נפסק ובלתי מוסבר

וקשה לי עם עצמי והחיים ברמה שאי אפשר להבין בכלל"

2.5.09, 2:16. תאמינו לי שלא זוכרת את הסיטואציה, אבל בוודאות קשורה איכשהו לנמרוד.

"אני לעיתים קרובות מדי נוטה לשכוח

שאני בעצם

   שונאת אותך"

22.9.09, 1:20. אחרי הפרידה מנמרוד, אחרי שדיברתי איתו שכדאי גם להפסיק את הקשר העאלק ידידותי (לפי דעתי אף באותו יום). ממצה את ההרגשה שלי בחודשים הראשונים שלאחר הפרידה (עד, נגיד, לפני חודש-חודשיים שכזה), של כל האהבה- שנאה-רצוןלהיות בקשר- סלידה מקשר-איכסרגשות.

"היא לא מרבה לבכות.

תמיד נתפסה בעיניי כבנאדם נורא חזק,

דעתני.

כזו, שגם כשיפריע לה משהו,

תמיד תעמוד על שלה.

לכן, הופתעתי.

נכנסתי לחדר ומצאתי אותה עומדת בגבה לחלון,

מדברת בטלפון

        ובוכה.

כועסת,

        ובוכה.

צועקת ו,

        בוכה.

אתם יודעים-

בכי כזה של כאב, עמוק,

כמפצה על 18 שנה.

היא לא מרבה לבכות ואנחנו לא מרבות להסתדר,

אבל אז-

       היא בכתה.

כל מה שרציתי זה לחבק,

                            לנחם,

                              להבין מה קרה.

אז היא ניתקה את השיחה,

ניגבה את הדמעות,

וכשחזרה-

      העמדתי פני ישנה"

9.12.09, 00:19. האמת, שבעקבות מקרה שלי עם כנרת, שותפתי הקודמת, הבעייתית משו, לחדר.

"צבא ההגנה לישראל קורא לכל בוגרי י"ב הצעירים והחסונים להתפקד.

עליכם להיות רכוש צה"ל בכל מובן שהוא-

עלינו לאנוס אתכם ועליכם לשתוק.

צבא ההגנה לישראל קורא לבוגרי י"ב הצעירים והחסונים למות בשעת שירותם הצבאי

 ולצעוק תוך כדי 'טוב למות בעד ארצינו'.

שיהיה לכולם גיוס קל".

6.11.09, 00:38. לאיודעת איך התבלגן הסדר עם זה והקודם על כנרת. בכלאופן, זה בשעת תסכול צבא ובולשיט של המשפט "טוב למות בעד ארצינו". לא הגיע הזמן לשנות את המשפט ל"טוב לחיות בעד ארצינו"?..

ונעבור לפינת הציטוטים הטלפונית!

* אני: אם זה נראה כמו מרק ומרגיש כמו ברווז

יעל: אז זה נרגילה

*אוריה ב: מסכן העכבר, הוא סה"כ בנאדם..

*אביגדור ק(כ?)הלני, בפרץ ציונות: אין עוד דגל כחול לבן כמו שלנו!

כנרת:ליוון יש..

*יובל: לרגע שכחתי איך קוראים לי..

*רונן (מרצה לצפרות):זה עובד אם את משחקת עם היד נכון ~תנועה למטה למעלה(כן,בדיוק בצורה שאתם חושבים)~

*ירון (מרצה [אדיר ביותר, גם בגובה] לעם היהודי): לא שזה לא מצחיק, אבל זה גם עצוב

אני: כמו השואה

*מהספר אלנבי: -אתה יודע למה המצפון שלי נשאר נקי?

                    - כי אתה לא משתמש בו?

*יובל: איך קוראים לו?

אני: למי?

יובל: לגדי

*אני: נראהלי שהוא דו

אוריה ב: למה?

אני: פעם שאלתי אותו אם הוא דו והוא אמר שכן

*אוריה ב: נראהלי שגם אם יאנסו אותי אני לא אתבע. אני אקח את הדברים הטובים מזה..עוד חוויה!

*בן: שמעתי שאפשר לתכנן אם ייצא בן או בת

שירלי (מרצה לאמצעי מניעה): כן, אפשר לתכנן. יש סיכוי של 50%

אני חושבת, שמספיק.

בברכת טוב להיות בבית, אני אוהבת אנשים, מתגעגעת לאנשים, לא בא לי להרצות,

אני.