שינויים.

כן,עוד עדכון. בכלמקרה סביר להניח שלא תקראו את הקודם כי הוא ארוך מדי (את ההתחלה שלו,לפחות, אשמח אם תקראו).

זה כזה מוזר לחיות,

ולדעת שהכל כלכך סופי.

שאני יכולה מצד היקום למות גם מחר,

או לאבד את החברים הכי טובים שלי.

אני יכולה לאבד רגל, או יד,

או לחוות חוויה כלשהי שתגרום לי לראות את העולם באופן הכי פסימי שאפשר.

זה כזה מוזר לחיות,

כשהמוות הוא חלק מהחיים.

אני מתגעגעת לבוניטה.

אני מתגעגעת אליה כלכך.

ברגעים כאלה, של דמעות ולבד,

היא הייתה עולה. באה, דוחפת את האף שלה בדלת בניסיון לפתוח,

לא מצליחה.

הייתי קמה, ופותחת לה, והיא הייתה מקשקשת בזנב ונכנסת מיד

הייתי מתיישבת על הכסא, או על המיטה, והיא הייתה נעמדת לידי.

לא הייתה עושה יותרמדי,

רק מסתכלת ככה בעיניים הטובות שלה,

ומחכה.

והייתה יודעת שכל מה שהיא צריכה לעשות זה להיות שם בשבילי,

ולחכות,

ואני כבר אלטף אותה.

אני כבר אתנחם בה.

רק שתהיה שם.

זה הכל.

מעניין, אם הייתה לי את האפשרות לחזור לעבר,

מה הייתי משנה.

החושך מפחיד אותי לפעמים.

הוא כלכך שחור

וחסר אונים.

הייתי רוצה שתחבק אותי בחושך.