שינויים.

איזה אושר, שיאללה. איזה אושר.

אני בדרכי לבנות לי עתיד, אחד כזה שטוב להיות בו.

היה לי זימון ביום שלישי למורות חיילות, והיה מעולה. אפילו היה כיף. אמורים להודיע לי ממש בקרוב אם התקבלתי או לא כי הזימון למדריכת טבע (מסלול בתוך מורות חיילות) הוא כבר שבוע הבא. ואני כולי על קוצים.

פתאום, נזכרתי שם בעצמי של שנה שעברה. הרי,למי שלא יודע- הייתי כבר בזימון הזה שנה שעברה, ולא התקבלתי. השנה דיברתי עם כל גורם שרק יכולתי על מנת לקבל זימון חוזר, ובאושר רב- קיבלתי. מסתבר שהעקשנות משתלמת.

בכלמקרה, נזכרתי בעצמי של שנה שעברה. נזכרתי בי, עומדת מול קבוצה של איזה 10, מנסה להעביר כמה דקות על אפליה או בולשיט כזה, כולי לחוצה כמו החיים. השנה הייתי חדר ליד, מעבירה כמה דקות על לחץ חברתי, ועומדת בזה כמו גדולה. אחרי 3 שישבו, אני נעמדתי. באתי, דיברתי, הסתכלתי לכולם בעיניים. לא חוששת עוד. נזכרתי בי, במשחק תפקידים משווע, מנסה לבלוט אך ללא הועיל.נזכרתי בראיון, שנכנסתי כולי לחוצה, וכששאלו אותי על שאר המסלולים במורות חיילות אמרתי ש,למען האמת, לא כלכך רוצה. הפעם, נכנסתי מחוייכת. דיברתי נינוחה, אמרתי שהכל מעניין אותי ו,למען האמת, לא שיקרתי בכלל.

נזכרתי בי לחוצה, קטנה, מפוחדת, מלאת רצון לדבר אחד בלבד. והבנתי ש,

אני אחרת. כלכך כלכך אחרת.

הפעם, אני גדולה יותר. מפוחדת הרבה פחות. חזקה, מלאת ביטחון, יודעת לדבר מול קהל. הפעם, לתרום בכל תחום מעניין אותי, הפעם- יודעת מזה עבודה עם ילדים בעיתיים. יודעת את הקושי, ויודעת את היופי.

הפעם,

אני מאושרת.

וזה לא שלא הייתי מאושרת שנה שעברה. הייתי, אפילו מאוד. אבל הפעם, לראשונה בשנה הזאת, הבנתי עד כמה השתנתי. ידעתי שהיה שינוי, אפילו הרגשתי אותו, אבל פתאום- הייתה לי השוואה מדוייקת לאותה י"בניקית שכל מה שתקוע לה בראש זה מדריכת טבע סתם כי היא אוהבת לטייל, ו-וואלה, אוהבת את השינוי.

ואז אני חוזרת לי מהזימון בהסעה של הקיבוץ, והולכת לי ברחובותיו השקטים של מעגן מיכאל לבדי, והשער למכינה מתקרב ובא- ויש הרגשת בית כזו. וזה כיף.

(ואז גם חושבת על זה, שעוד 3 חודשים נגמר. וזה הדבר הכי עצוב שיש. גם אם קצת נמאס לפעמים, המכינה הזו זה הדבר הכי נהדר שקרה לי. אבל שקט, לא מדברים על זה עכשיו)

ועכשיו, רק צריך לחכות לטלפון חסוי, אחד כזה שיגיד לי שהתקדמתי עוד צעד משמעותי לקראת הרצון.

(פתאום נכנס לי חזק הקטע של "עוד מעט נגמר", ויש לי דמעות.

יש לי דמעות כי זה אומר שעודמעט אנשים רבים ייעלמו מחיי, זה הרי ברור שלא אשמור על קשר עם כולם. ובטח שלא במסגרת המדהימה הזו.

יש לי דמעות כי זה אומר שהשנה אחת המדהימות בחיי נגמרות- זה אומר שכל המרצים,מדריכים,לימודים,טיולים,מגורים,חברים- כולם עומדים להיעלם, עוד 3 חודשים.

יש לי דמעות כי זה אומר, שבקרוב אני מתחילה לחיות את החיים שלי והפעם- אני מתחילה אותם בוגרת יותר. מוכנה יותר.

יש לי דמעות כי זה אומר שהתחלתי תהליך ואני אמשיך אותו, שיש לי עוד עתיד שלם לפניי שיודעת שאילולא המכינה הזו הוא היה נראה אחרת לחלוטין.

יש לי דמעות כי זה אומר שעודמעט אני אתחיל את הצבא, סביר להניח שבתפקיד שרוצה (אם לא מדריכת טבע אז מורה חיילת), ולא הייתי מגיעה אליו אילולא המכינה הזו ובעיקר גל מדריכתי.

יש לי דמעות כי אני יודעת שאני אסתכל אחורה על השנה הזו וממש כמו עכשיו- יהיו לי דמעות הן של אושר והן של עצב,

כי השנה הזו- בהחלט אחת המדהימות בחיי.)

בברכת אומג אני לא מפחדת מהעתיד יותר,

אני.