כואב לי.
אני מעדכנת הרבה הסופש.
ואחרי סופש כזה רגוע ונחמד,
פתאום קשה לנשום.
ההורים רק חזרו, ועשו לי בלאגן בראש.
נמאס לי מדאגה מיותרת,
גם כשהיא לא מיותרת.
פולנייה פולנייה פולנייה.
די.
אז כואב לי.
כואב לי ואני עייפה
ומתגעגעת לקשר.
אנשים יפים ונהדרים יש בעולם, בחיי.
איך שאני אוהבת אנשים לפעמים.
בא לי,
להכיר עוד אנשים. אני כלכך אוהבת אנשים.
כאלה שאפשר לצחוק איתם,
או לחבק אותם,
או לפלרטט איתם,
או להזדהות איתם,
או סתם לשתות איתם שוקו.
אנשים זה כיף.
בברכת אהההההההההההההההההההההההההההההה
התחרפנות.
כי, אתם יודעים, יש גם חרא של אנשים,
אני.
(פתאום הוא נורא הזכיר לי את איתי, שכשהיינו יחד הוא התרחק מאנשים, ואז כשנפרדנו הוא התקרב אליהם שוב, ואז כשחזרנו חוזר חלילה. פתאום נפרדנו (אני והאילתי), והוא חזר לקשר עם כל אנשי העבר שלו, וזה נראהלי פתאום נורא פתטי. מין ילד קטן שחייב תשומת לב.
זה גם די מובן, כן? גם כשהיינו יחד הוא היה ילד קטן שחייב תשומת לב. ומלבד זאת, אחרי קשר יש הרגשת לבד כזו שצריך למלא אותה איכשהו.
ובכלזאת, משהו בסיטואציה הזו נראה לי כלכך פתטי ומגעיל. המשפט של דנה "הייתי באילת, ולא באת. עכשיו תורך לבוא למרכז" אחרי שאמר לה לבוא לאילת, נורא הוכיח לי את כל זה. את כל הפתטיות, הנזקקות, האיתי.. אני כלכך שמחה, שמעולם לא איבדתי את החברות, ומעולם לא חזרתי לקשרי עבר רק בגלל פרידה. זה כלכך..איכס.
עכשיו, פתאום
עכשיו
ממש עכשיו
הבנתי שאני אחת מאותם אנשי עבר שהוא חזר אליהם לאחר פרידה
מדשה
אוי איכס
איזה חרא הרגשה.
אני עוד אחת מאותם אנשים שנשכחו.)
עריכה (21.3.10, 1:13)-
מה שכן, אני אוהבת רגעים של
"אני באמת מתגעגע אלייך",
ו"טל יהלום את ילדה מגניבה".
אני אוהבת רגעים של "היה כיף, מתי שוב?P: "
ואוהבת לפגוש אנשים שמלאן זמן לא פגשתי.
אני אוהבת רגעים של אושר,
ואוהבת שרבים הם במספר.
אני אוהבת אתכם, אנשים. שתדעו 69>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
