שינויים.

סדרת הישרדות בפתח וכולנו במתח.

ובלחץמה.

אני תוהה מי אני היום.

איך הקבוצה רואה אותי ועד כמה שונה או דומה זה לאיך שאני רואה את עצמי.

פתאום, עשה לי נורא עצוב שרק 4 אנשים מתוך 9 בחרו להגדיר אותי איכשהו. להגדיר אותי איכשהו.. זה נשמע מגעיל קצת.

וול.

בכלאופן, מי שכן בחר להגדיר לי תפקיד כלשהו בקבוצה בחר ב"אכפתניקית" או ב"יוזמת" ואף ב"יצירתית".

מעניין. לא יותרמדי שונה מהמצופה.

דן אמר שדווקא כן שמים לב אליי בקבוצה. ואם תמיד עשיתי, הרי שבתחילת השנה עשיתי בשקטבשקט ועכשיו כבר לא.

אני תוהה מה אני כבר עושה כלכך הרבה.

ובכלזאת, הנהנה עוד חודשיים וחצי אני בת 19 ועוד 3 וחצי חודשים אני כבר בצבא.

ובכלזאת, השינוי מתחילת השנה היה אדיר ואכן גדלתי בשנה. רק שהפעם, גם התפתחתי (לטובה,כמובן) בצורה מטורפת.

ואני כלכך מנסה להעריך את זה.

ולפעמים לא כלכך מצליחה. כלומר, מעריכה את השינוי ואת ההזדמנות האדירה שניתנה לי במכינה הזו, אבל לא מצליחה לראות את הבחורה היוזמת והרבת השפעה שחלק מהאנשים מדברים עליה.

ובכלזאת, הופ הופ טרללה

הגעתי לצבא.

חודשיים ונגמר.

אמאלה.

אם רק הייתי יכולה להראות לך איזה בנאדם מדהים יכולת להיות. אם רק היית יכול לראות מה שאני רואה בך, את כל הפוטנציאל האדיר שגלום בך ושבחרת להרוס.

אם רק הייתי יכולה להפסיק לראות.

אתם יודעים מה באמת עצוב בכל החוויה המדהימה הזו?

שעם כל הטוב שיש במכינה,

זה להתגייס חודש אחרי הסיום (כלומר,כמעט ואין חופש)

זה להתגייס כשכולם כבר מגוייסים (כלומר, אין פרידה כמו שצריך והרבה יותר מזה- אין עם מי לנצל את החופש שעד לגיוס)

זה לא להיות בחתונה של בנדוד שלי בסקוטלנד (שמתקיימת באוגוסט), מה שהיה אמור להיות גם הטיול משפחה בחו"ל שלפני הגיוס

זה לא לעבוד לפני הגיוס

זה להבין שלדחיית גיוס הזו כן יש איזה משמעות. לא רבה, בטח ובטח שלעומת מה שזה נותן, אבל יש איזו צביטה קטנה.

אז אין חו"ל. לשנתיים הקרובות לפחות,כנראה.

ואני עוברת משיגרה אינטנסיבית אחת לשנייה.

וככה זה.

בברכת שתיקות רועמות,

אני.