שינויים.

אני אוהבת את המכינה הזאת כלכך.

אוהבת ברמה שזה כואב כלכך לדעת שהיא נגמרת עוד חודשיים.

אין, אין על האנשים האלו. אלו שאוהבים אותי, למרות שאני לא הבחורה שהם רגילים להסתובב איתה. אלו שאני יכולה לדבר איתם ולאהוב אותם, למרות שהם איזה מאצ'ו גברי או פרחה טיפוסית, או גם איזה ילדת טבע מוזרה או צפר מדופלם. גם אם בתיכון נחשבו ל"מקובלים" האלה, שלא היו שמים עליי בשיט. ואני סביר להניח הייתי שונאת אותם, למרות שאני בכלל בכלל לא מכירה אותם.

נימי הסיע אותי, אחרי הבורגוס (היינו איזה 20 איש, והיה נוראנורא כיף), לת. מרכזית. עכשיו, כפרעל הילד הזה- כלכך דאג לי. בקושי הסכים להסיע אותי למרכזית כי מסוכן שם נורא וכו'. בסוף הסיע, והשביע אותי שמתקשרת אליו אם צריכה ושנורא אזהר ואמר שלא יודע מה יעשה עם עצמו אם יקרה לי משהו.

(ועכשיו, אם כבר נמרוד-מכינה, אז התקרבנו קצת לאחרונה. וזה נחמד. התקרבנו עד כדי כך שמרגישה נוח לקרוא לו נימי. ואתם יודעים, זה עושה איזה הרגשה בלב. לא כי התקרבתי אל נמרוד או משהו, אם כי זה גם נחמד למדי..פשוט,אתםיודעים,נימי).

ועוד מכינה-

היום הייתי בסיום סדרה. ככה, צפיתי עליהם עושים את העלייה הנוראית של חייהם מלמעלה. והיה נורא כיף לראות את כולם, ושכולם דאגו ושאלו מה שלומי. וגם, להיות בצד שמצלם ולא עושה את העלייה. ובכלזאת, עם כל החוויות שסיפרו והכל- כמה שהיה קשה אך חוויתי ואף כיף וטוב- זה עצובלי. עצוב לי שהפסדתי את ההזדמנות הזו שלא תחזור. וכן, הבריאות קודמת להכל וזה.. אבל זה לא אומר שאני מקבלת את זה. הגוף הזה שלי מנע ממני לחוות חוויה קשה, מאתגרת וכיפית שלא אוכל לעשות אותה שוב במסגרת זו.

וזה דמעות.

ואחרון חביב שקצת הרבה קשור-

החוויה הזו, של 3 ימים בלי פלא'-מחשב-טלוויזיה ועם מינימום אוכל לימדה אותי כמה דברים.

קודם כל, שבבית קשה ככה. בחוץ לא. אבל קשה, זה איזה הרגל שסיגלנו לעצמנו- כל הטכנו' הזו, וקשה לנו להפסיק.

מלבד זה, אני (ובכלל בני האדם) אכן אוכלים הרבה יותר מדי והגיע הזמן שאלמד לאכול בדיוק במידה שאשבע. ולא מילמטר יותר.

להיות בלי פלא' זה פשוט כיף! זה משחרר כלכך. אפילו, למרות הקושי, כיף להיות בלי מחשב-טלוויזיה. ובכלזאת, כנראה שלא אפסיק להשתמש בהם לתקופות ארוכות. וזה מפחיד קצת, הסוגשל התמכרות הזו. מפחיד ועצוב.

בברכת החיים מאושרים מדי מכדי להיות אמיתיים,

אני.