שינויים.

לעצום עיניים, להעביר את הזמן קדימה ואז לפקוח- ולראות שהכל בסדר; שאין לי מיגרנות יותר, שהתפקיד בצבא מעולה, שלא איבדתי קשר עם כל החשובים לי, שיש לי חבר שאוהב אותי מאוד, שיש חיים טובים אחרי המכינה.

אבל כשעצמתי עיניים כל מה שיצאו זה דמעות,

וכשפקחתי עדיין היה ה19.5.10- חודש ויומיים לפני הסוף.

תארו לכם שכמעט לא הגעתי למכינה הזו. תארו לכם שכמעט התגייסתי בת 18 לתפקיד שאני לא רוצה, כולי קטנה מפוחדת ולא מוכנה נפשית לצבא. תארו לכם שלא הייתי מכירה אף אחד מהאנשים שהכרתי במכינה. תארו לכם שלא הייתי מקבלת ביטחון וניסיון בעמידה מול קהל. תארו לכם שלא הייתי חוזרת כל סופש וחופרת לכם על איזה שבוע מדהים היה או בוכה על זה שהסוף קרוב.

תארו לכם שלא היו לי מיגרנות שהיו דופקות לי את החיים. (כן, פתאום קלטתי מה אומר התפקיד בצבא וכמה סבל פיזי הוא כולל בתוכו. אם לא אמות, אז בטוח אגסוס יפה)

אני באמת ובתמים אוהבת לפחות 98% מהמכיניסטים. בכולם הצלחתי למצוא תכונות טובות שגורמות לי לחייך מדי פעם בפעם.

איך,איך נפרדים?.

בברכת עזבו אתכם- אין דבר כזה סוף,

אני.

עריכה (אותו יום, 23:19)-

אני חושבת שסופסוף הבנתי שדנה שלו

זה אביה שלי.

ושכמו שכמה שהוא לא היה חרא אליי- תמיד סלחתי

ככה כמה שהיא לא תהיה חרא אליו- תמיד יסלח.

ההבדלים הם שאני שכבתי איתו

והוא לא (עד כמה שיודעת)

ושאני לא נתתי לו להפריד ביני לבין אף אחד

והוא כן.