פתאום תקף אותי עצב נוראי.
וועדת תרבות הזו, שכל השנה רק היללתי אותה ושמחתי להיות חלק ממנה פתאום נתנה לי את הבום של החיים. זו, שתרמה לי כלכך הרבה לפיתוח עצמי, ליצירתיות, ליזמות.. פתאום, עושה לי הרגשה חרא. זו שתמידתמיד אמרו עליה שזו הוועדה הכי מגובשת, זו שבינינו ידוע שהיא הוועדה הכי טובה ואחת הכי פעילות פתאום שבוזה, הרוסה, הורסת.
לא ציפיתי שאצא בהרגשה כזו בסוף שנה. לא מהוועדה. כלכך מגובשים, כלכך עושים, יוצרים, רוצים לעשות, פתאום יושבים מולי כולם ואני לא מכירה בהם. פתאום יש לנו סופ"ש אחד אחרון, האחריות האחרונה שלנו, הסופ"ש הכי חשוב השנה- והם?
נעלמו.
אני מאוכזבת. כלכך.
חושבת שהוועדה הזו נתנה לי כלכך המון השנה, אחת הסיבות המרכזיות לכל היוזמות שבאו אחריה, לפניה ולצידה ועכשיו, כאילו כלום- הוועדה מתה.נותר לנו סופ"ש אחד, סופ"ש משמעותי וכיפי וחשוב ואמור להיות הכי מדהים השנה. הלוואי ויכולתי לדעת שהוא יהיה טוב..
הלוואי ויכולתי לתת לכל אחד מהם כאפה ענקית, שיתעוררו. שיבינו, שזהו. אין עוד אחריות, אין עוד מכינה, אין עוד זיכרון מאיתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
