בבום.קראתי פוסט ישן.
בוניטה.
בום.
אני מתגעגעת אליה כלכך שזה כואב.
אני מתגעגעת לזה שהיה לי למי לבכות כל הזמן, מתגעגעת לשמחה הצרופה כשחזרתי הביתה, מתגעגעת למבט הטוב לב שלה.
אני נזכרת בגופה החם שלא זז, אני מלטפת ופתאום קולטת שיש לי כלבה מתה בין הידיים. אני נזכרת ברגליים שלה שמבצבצות מתחת לשמיכה ונקברות מתחת לערימות חול שנערמות ונערמות.
כואב לי געגוע.
ויש בי כלכך הרבה ממנו.
געגוע לבוניטה(כמובן),לחבר,למכינה,לעבודה,לסקס,לאנשים מסויימיםמאוד.
הלוואי ולא הייתי נתקעת לבד עם כל הגעגוע הזה.
גאד, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאחד שינגב לי הדמעות, ינשק ויגיד שהכל יהיה בסדר.
10 חודשים.
10 חודשים.
המספר לא נקלט לי.
לבד לי מדי.
אוף,איפה בוניטה כשצריך אותה?.
(כואבלישכותבתלעצמי)