אני מתמכרת לתחושות,למגע,
לרוח.
מגלה שהכל חלום, אין זה משנה.
היום שקד, המדריכה שלי מהמכינה, שלחה לי סמס של "מה נשמע?", "מתי מתגייסת?", "מתגעגעים" וכאלה. זה היה נחמד ביותר. גם, חלמתי בלילה על המכינה. חלמתי שהחלטתי להיות שם שבוע עד הגיוס (כי משומה החלטתי בחלומי שהם מתחילים את השנה שלהם כבר עכשיו), חלמתי גם שאני מבקרת את המחזור הבא ומייעצת להם בקשר לכלמיני דברים. המכינה הזו היא חלק בלתי נפרד ממני, אבל באופן כואב למדי נראה שאני חלק נפרד ממנה. לאיודעת, מדהים אותי איך שהכל מת. אני יוצאת עם המון טוב מהמכינה הזו,למדתי והפקתי המון אבל,פשוט,לאיודעת. אני מתגעגעת ברמה שקשה לתאר. מוזר לי, מוזר לי לא לראות את כולם כל יום. מוזר לי לא להירדם עם שיחה לילית עם מרב, מוזר לי לא להזדיין עם אוריה, מוזר לי לא לזמן פגישת וועדה,מוזר לי לא להיבהל ע"י אוריה (הקרוביותר), מוזר לי לא לעשות שיחות שטות עם דורין ויובל. מוזר לא באופן מוזר, מוזר באופן קשה.
והתקופה שתבוא מיד תהיה טובה גם היא, ללא ספק. אני אגרום לה להיות טובה. אבל אתם יודעים, היא תהיה אחרת. היא תהיה, התחלה. ואני כבר הייתי במצב כלכך טוב אחרי ההתחלה הקודמת שלי.
אני.
אני אפילו לא יכולה להשלים את המשפט.
אם הייתי יכולה....אבל אני לא. אז זה לא משנה.
בטח עוד כמהזמן אסתכל על זה ואתהה מה רציתי להיות מסוגלת.
טל, אני מצטערת- תצטרכי להשלים עם זה.
גם ככה היחידה שקוראת פה זה אני.
ואתם יודעים, זה כואב. כי הרי, יש לי יומן. יש לי גם בלוג פרטי לעיניי בלבד. פה זה בשביל התשומת לב, בשביל התגובה המעודדת, בשביל לראות אם לחברים שלי בכלל אכפת ממני. יופי, העיקר שרעות אומרת לי באיזה נסיעה לת"א, לאחר שאני מספרת לה איזה משהו "אהכן, קראתי בבלוג שלך". יופי! אני רוצה לדעת שהיא לא סתם קראה, אלא גם היה אכפת לה ממה שהיא קראה.
אני כועסת על עצמי לפעמים, על הרצון הזה. על האי מסוגלות לפנות לחברים שלי כשרע. אולי זה אני, אולי זה הם. סביר להניח שהכל יחד.
אולי בעיקר אני.
פתאום הזכרתי לי את עצמי בנושא גיא.
היום עברתי ליד החנות BONITA, ונזכרתי בי- מסתכלת במעריב לנוער ורואה שם תמונות של בגדים ואז נתפסה עיני בגופייה אחת חמודה, רגילה למדי רק עם כתובית- "I <3 BONITA" ואני זוכרת אותי מחוייכת, ואומרת לעצמי שאני אקנה את זה רק כי לכלבה שלי קוראים בוניטה. היום לא היה חיוך, וגם לא הייתה גופייה. למקרה שניחשתם- הגופייה מעולם לא נקנתה, ובוניטה מתה.
אני רוצה בכל מעודי להיות צלמת.אני מקווה שעוד כמה שנים אסתכל פה, או סתם איזכר בחלומות ישנים, ואראה שהגשמתי. לא כמקצוע, לא רוצה שמישהו יגיד לי מה ואיך לצלם- פשוט שתהיה תמיד בצד מצלמה מקצועית, שחורה ויפהפייה, כזו שאדע להשתמש בה כראוי ואצלם דברים נפלאים שיהיו תלויים ברחבי ביתי.
אני רוצה נורא להאמין שאגשים את זה. לא מתאים לי לא להגשים חלומות.
אני נורא מאמינה בעצמי, וזה משהו שקשה להשיג ובכלזאת מפתיע אותי נורא שלפני שנתיים זה לא משהו שהייתי מסוגלת להגיד.
מדהים כמה שנה אחת, שנתיים, יכולים לחולל.
בברכת................
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
