הוא אמר לי "זה כי את מתה עליי"עניתי "כן, אבל זה לא קשור.."
והוא חייך, ולא ידע כמה אמת וכאב היה ב"כן" הזה.
פתאום אני רואה איזה סרטים דוקומנטריים על אהבות. (כתבתי פה "חפשו, דווקא נחמד. פרוייקט של תומר וברק היידן, יש דרך סלקום." נזכרתי שהיחידה שקוראת פה זו אני)
פתאום, תוהה מה עושה הקשר הידידותי הזה לנו.
ופתאום, תוהה לא אם זה נכון הקשר- אלא אם נכונה הסתרת הרגשות.
פתאום קשה לי להחזיק את האהבה העצומה הזו..
אני תוהה אם זה יכול לעבוד. אולי כל הסרטים ו/או הסדרות הרומנטיות האלה מכניסות לי שטויות לראש אבל,
אני יודעת מה אני מרגישה.
אני יודעת שכשאני רואה את השם שלו על מסך הטלפון שלי (בין אם זה כי הוא מתקשר ובין אם זה כי הוא שולח סמס) אני שמחה.
אני יודעת שלשמוע את הקול שלו עושה לי טוב בלב.
אני יודעת שכשרע לי הוא הראשון שאני רוצה להתקשר אליו.
אני יודעת שכשבודד לי ויש געגוע- זה אליו.
אני יודעת גם בדיוק מה לא טוב בשטויות רומנטיות בראש.
אני יודעת שהיינו בסרט הזה כבר, והיה לו סוף רע.
אני יודעת שהמרחק בינינו זה לא בדיוק משהו שייפתר(למרות שעם זה, דווקא הסתדרנו. לא היה קל, אבל כשאוהבים- מרחק זה הדבר האחרון שמפריד),
ואני גם יודעת שהוא לא הבנאדם הכי טוב בעולם.
או לפחות לי.
וכלכך הייתי רוצה מישהו שיקשיב לכל זה, ויעזור,
או לפחות ינגב את הדמעות..
אבל אין.
אני כלכך מתוסכלת, באמת.
מתוסכלת מזה שהחברים הכי קרובים אליי נמצאים במרחק 50 דק' מפה (ועד כה- אני היחידה שעושה את הנסיעות הלוך חזור האלה כל הזמן),
מזה שהחברים מהבית לא יהיו פה עד לגיוס
ובכלל
לא כזה אכפת להם.
אני צריכה אותך בחור.
אבל בעצם, גם קצת צריכה אותך כדי להבין אם זה טוב שצריכה.
איך קרה ששוב אתה הבנאדם הכי קרוב לי?
(האמת, שאתה לא הכי. אבל בהחלט בחמישייה הפותחת (; )
פאק איט,
אני רוצה אותך. זה באמת כזה נורא?.
(כל מה שצריכה עכשיו זה לראות אותך שוב, לדבר איתך על כלמיני דברים שרוצה כבר זמןרב לדבר איתך עליהם,
ולנשק אותך.
מה כבר ביקשתי, אה?)
לילהטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
