זה הרי ידוע שאם מחפשים, גם מוצאים.הקנאה הורסת,אוכלת,בולסת ויורקת. אני מרגישה רע.
הסכמתי לעצמי שאני לא מקנאה, ובכל פעם שיש לי איזו סיבה לקנא, אני משווה את זה אליי ומנסה לראות איך אני הייתי מתנהגת לאחרים ומבינה שבעצם
הוא מתנהג לידידות טובות שלו לא אחרת ממה שאני הייתי מתנהגת לידידים טובים שלי.
לרוב זה עובד.
אפילו קיבלתי את דנה. את הקיום שלה בו. את ההשוואה לאביה.
אבל כפי שאמרתי, לרוב זה לא תמיד.
תשמעו, זה אפילו לא משנה לי שמתייחס לידידותיו כמו שמתייחס (כאמור, אני לא שונה ממנו ביחס לידידיי.לרוב),
פשוט הייתי רוצה שגם אליי יתייחס ככה. אני לא ידידה רגילה, אףפעם לא אוכל להיות,
אבל אפילו כידידה רגילה הוא לא מתייחס אליי שלא לדבר על ידידה עם היסטוריה.
וזה כואב.
אני מתאמצת לקבל ממנו מחמאות, מתאמצת להוכיח לעצמי שאני חשובה לו..
לא יודעת אם זה שווה את המאמץ.
שמתי לק אדום יפהפייה,ומחר משמרת אחרונה (שזה נפלא!),
ועוד כמה ימים צבא (שזה קצתפחות נפלא).
אני חושבת שאני מתבגרת.
מוזר לחשוב שכל חבריי כבר הרבה אחרי הגיוס,
מוזר לחשוב שאהיה בין הזקנות שם ויכולהיות שהמפקדים שלי יהיו בגילי או אף צעירים ממני.
מוזר לחשוב שלמרות ה"זיקנה", אני בכלל לא מרגישה ככה, והפחד רק מחלחל.
אבל אני חייבת להודות, שהיו כמה אנשים שגרמו לפחד להשתנות מעט להתרגשות. איזה כיף שיש חברים,
גם אם הם לא תמיד שם כשצריכים אותם.
יהיה בסדר, כי,וול, תמיד ככה בסוף.
להת', אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
