לילה קודר, וארוך.מלא בעשן סיגריות, כאב, ידיים רועדות ועיניים דומעות.
הייתי מאושרת במכינה. הייתי מאושרת כמו שלא הייתי זמן רב.
וזה נגמר. נפלתי לחיים של בין לבין, מצאתי את עצמי כמעט לבד לגמרי,
בלי איזו רשת ביטחון למטה.
אני לא יודעת אילו חיים הולכים להיות לי בצבא.
אני מניחה שטובים,אולי גם קשים. אני מפחדת, ולחוצה- לרגע לא אטען שלא,
אבל עכשיו אני יושבת אל מול עצב ופחד, שמיים בהירים וטישו משומש ואומרת-
אולי סופסוף תהיה לי הזדמנות לאושר שוב.
מה שלא יהיה, יהיה קשה. אבל אני אתגבר, ואכיר אנשים חדשים שאולי סופסוף יהיו שם כשאצטרך.
(אם גם אכיר איכשהו בצבא או מחוצה לו חבר שיתמוך וישכיח עבר, לא תהיה מאושרת ממני)
עישנתי במרפסת ביתי,בחושך מוחלט (טוב,כמעט.השמיים מוארים נפלא אם מסתכלים),
עם מחברת ועט.
פעם ראשונה שעישנתי בבית,
ואולי
רק אולי
כי רציתי שימצאו.
הראיות הושמדו,
אף אחד לא חיפש (וגם לא יחפש),
ונשארתי לבד במרפסת חשוכה.
הדמעות נוגבו על ידי,
ואףאחד מלבד דף האינטרנט הפרטי להחריד גם לא יידע על כך.
אז עכשיו אלך לישון עם פצע פתוח, שגם אם קצת ייסגר במהלך השינה-
אני יודעת שהפצע לא יגליד.
לילהטוב (או שמה, בוקר?),
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
