אני כועסת עלייך. כועסת שאני לא מספיק חשובה, כועסת שאתה מרשה לעצמך להתנהג איך שבא לך.אני כועסת עליי. כועסת שאתה יותרמדי חשוב לי.
לעולם לא אצליח להבין מה אתה,
מי אתה,
ולמה אני ממשיכה לכתוב עלייך.
מה שכן,
הזמן עובר. והנה כבר עוד כמה ימים ושנה עברה מאז הפרידה, לא להאמין.
הכל נראה לי כלכך ממזמן- הסיום מכינה, הגיוס, הסיום טירונות.. הכל נראה כאילו כבר קרה כלכך ממזמן ואני כבר מלאן זמן בצבא, רק אתה..
רק אתה חקוק לי עמוק בזיכרון ובלב. הכאב של הפרידה זכור אצלי טובטוב בלב, כל זכרונות השבוע האחרון שלנו מתעופפים לי מעל הראש כמו עטלפים שרק מחכים לתקוף.
אבל הזמן עובר. והזמן ימשיך לעבור, ולפני שאשים לב כבר יעברו שנתיים מאז הפרידה, והזיכרון שלנו רק ימשיך להיבלע בעברי.
ואתה תישכח. ברמה כזו או אחרת.
אני מחכה לרגע שתישכח.
(שנה של לבד לחלוטין,אגב. אפילו לא קשר של שבוע. היו מלאן סטוצים, שזה היה כיף לאללה. היו סטוצים עם חברים טובים והיו סטוצים עם אנשים שלא הכרתי ועדיין לא מכירה ב-כ-ל-ל. אפילו התחלתי עם מישהו, כל הכבודלי. אבל כל זה לא משתווה לליטוף אוהב.)
העיקר שיש לי חיים חדשים, עמוסים וקשים,
אך גם מצחיקים וכיפיים ומעשירים.
והעיקר שנדלקתי על דוס בן 18 ><"
יאללהביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
