שינויים.

אני מרגישה שאני חרא מדריכה.

אני לא רזה מספיק. התסכול מלהסתכל במראה, מלמדוד ג'ינס חדש בחנות, גובר כל חודש.

אני שונאת את החוסר צוותיות שיש פה.

אני לא אוהבת באופן כללי את האנשים שפה.

אני בודדה. מרבית הזמן.

אני מתה לסקס טוב, כבר הרבה מאוד זמן. אני חושבת שכבר חצי שנה לא היה לי סקס ראוי לשמו.

(..וגם אז זה היה עם ידיד, לא חבר. וזה חסר לי אינטימיות של חבר. למרות שזה היה ידיד טוב והיה נפלא)

אני עייפה. באופן כללי כזה, ולאחרונה במיוחד.

אני לא מרגישה בבית פה, ואני לא חושבת שזה יקרה בקרוב.

אני רוצה לגרום לצוות הזה להתעורר, ואני לא יודעת כלכך איך. או שיודעת, ומתקשה ליישם.

אני עדיין אוהבת את נמרוד. וזה קשה. ויש לו חברה חדשה, ואני אפילו מכירה אותה טוב (ידידה טובה שלו, לשעבר).

אני מתגעגעת ליונתן עד כדי כאב. הפתאומיות בה איבדתי אותו עשתה לי שוק רציני.

זה יהיה עוד סיליבסטר לבד, וכנראה שאחד הגרועים. לא בטוח שאעשה משהו בכלל.

אני מזדקנת. מוזר לי לחשוב שה20 קרוב כלכך.

נמאס לי מזה שכל ההופעות הטובות,המסיבות הטובות- כולן ביום חמישי. אני יוצאת שושים, סעמק. לא מוכנים להתחשב בחיילים שטוחנים מעט יותר?

נמאס לי מבדיקות מיותרות.

נמאס לי להחליף ממדי א' לב' כל הזמן. אני צריכה את האישור ב', ודחוף!

אני לא אוהבת את אמא שלי. קשה לי איתה נורא, כבר שנים רבות. חל שינוי לטובה, ובכלזאת- אעדיף תמיד להיות מחוץ לבית מאשר בתוכו, רק כי היא שם.

אני מפחדת שאפגוש מתישהו בגיא, או במישהו דומה לו באופי. נורא לא בא לי לחוות חוויה כזו שוב. אני שונאת את הטראומה שהוא השאיר בי.

בגדול-

קשה לי.

בקטן-

למעלה. ועוד הרבה.

נמחק לי החיוך.