שינויים.

אני מאושרת.

יש לי בחור. תכלס, לא צריך יותר.

טוב, כן צריך. אני בתקופה מאוד מבלבלת וקשה, וחייבת לעבור כמה שינויים בעצמי ובגישה שלי ע"מ שהתקופה הבאה לא תהיה קשה גם כן. מרגישה חנוקה כלכך, מנסה לעבור יום אחרי יום. איך אפשר לחנך כשאני לא נהנית מהתפקיד?

אז אעבור שינויים, כי אין ברירה. כי אין תפקיד אלטרנטיבי יותר טוב, כי אני לא יכולה להמשיך עוד שנה בלסחוב. (עוד שנה וחודשיים, זה הכל. עוד שנה וחודשיים..בסוף אני לא ארצה לעזוב. [זו התקווה]). אבל קל להגיד קשה לעשות שכזה, אה?..

חייבת. מלחמה עצמית. בא לי לבכות ממש הרבה כשאני חושבת על הישארות, ומצד שני- גם בוכה כשחושבת על לעזוב. אין לי כח לחיות בקוצר נשימה.

ובכל זאת,

יש לי בחור. בסופש הזה הבנתי, מין באופן רשמי, שהוא חצי שלי. שאנחנו יוצאים. שהוא מחבב אותי, שאכפת לו ממני.

וזה אושר.

זה שהוא בא לגולן במיוחד בשבילי, ועולה על מדים במיוחד בשבילי (אמרתי לו שרוצה לראות אותו על מדים. אני לא חיה עם חיילים, מותר לי עדיין לחשוב שזה סקסי), וישן איתי מחובק בלילה, וישן עליי באוטובוס, וכשכועסת עליו חצי בצחוק-חצי לא אז הוא מלטף בכל הגוף ומנשק בכל הגוף ועושה שיהיה לי הכי כיף בעולם רק כדי שלא אכעס, ומחייך בגללי (תפסתי אותו ככה, אחרי שקלט שמסתכלת עליו "ישן", דופק חתיכת חיוך), ומנשק אותי באף באופן כזה שהוא לא סתם, ונפרד בנשיקה. זה הרגשה מאוד חזקה שהולך להיות פה משהו טוב, זה הרגשה שכבר טוב.

בא לי לבכות, בבקשה שלא ייגמר. אני לא מסוגלת שזה ייגמר כלכך מהר.

אבל לא חושבים על זה,

כי עכשיו טוב וזה מה שחשוב.

אני כבר מתגעגעת. בעצם, בערך דקה אחרי שנפרדתי ממנו התחלתי להתגעגע.

רק להחליט מה קורה איתי לעזאזל שנה הבאה.

(בהערת סוגריים- נזכרתי גם שדיברנו, בלונדי ואני, על המשפחות שלנו. וגם, הוא עשה פרצופים עצובים ונעלבים כשאמרתי דברים שכאילו העליבו, וזה משהו שהוא לא עשה קודם. ולאט לאט ניפתח, וזה יהיה כיף)